[ליצירה]
---
כלומר,
כל החיזיון שמופיע לאורך השיר מתרחש כשהעיניים העצומות, כשלא רואים את המציאות הגלויה.
והצעקה העצומה מחזירה למציאות, אולי מנתקת.
יש בה סיום טוב, או שבירה?
[ליצירה]
---
התכוונתי: לא לראות את הנורמה בפוסלת המחשבה העצמאית ומשטיחתה, ומביאה לבחירת הדרך ללא בחירה.
ואם זו הדרכה כללית, יש בזה כשל לוגי, כיוון שאז זו הנורמה ואין נורמות אחרות.
אבל אני עייף עכשיו, נראה לי.
(לשם שינוי? גילויי חיבה? איזה יופי.)
[ליצירה]
---
בטח יש משמעות לכך שלשיר קוראים איפה אלוקים, אבל בסופו כתבת איפה א-לוהים.
בהתחלה חשבתי שקראתי את זה כאיפה הייתי, ואז זה נראה מאוד יפה, המתבונן מכיר בכך שהטעות בו, אבל גם ככה זה טוב.
[ליצירה]
לדעתי, (בתגובה שלך לתגובה שלי)
בן-אדם צריך לעשות את הבחירות שמתאימות לו.
כרגע, כמו שנראה לי בעיניים של שביעיסט, אני לא אלך לישיבה שבה הגמרא תופסת מקום לימוד עיקרי. אולי אני אלך לרחובות. ולמה - כי אני לא מתחבר לזה ולא רוצה ללמוד את זה, ואני לא אעשה בחירה שאני לא שלם איתה.
(ייתכן מאוד שזה ישתנה, ייתכן גם שלא, זאת לא הנקודה)
הוא עשה בחירה שכרגע לא מתאימה לו (יכול להיות שבעתיד ילמד שאם הוא חיבר את עצמו למסגרת, האידיאל הוא לא לחרוג ממנה), ולדעתי, כמו שזה נראה, הוא טעה. כי יש דברים שהוא יתחבר אליהם יותר.
לעניות-דעתי, אם נאמר הוא היה מנגן בלילה בשדה במקום לישון, או מוותר על משהו רשות (השתתפות בהרצאה של רב על דיני ממונות, לדוגמה) כדי לנגן, אפשר היה לומר שהוא השכיל להבין את הדרך.
תגובות