אמ......
אני מאוד משתדל. אני חושב שההשפעה של חשיבת ה'מה יגידו' עלינו היא גדולה מדי, והרבה חיינו מותווה בגלל דברים חיצוניים לנו ולא מתוכנו.
אבל מהבחינה המעשית, אני לא 100% עושה דברים לא בגלל החברה. חבר שלי אומר ש-95%...
כתבתי את זה בלשון עתיד. זה גם אומר משהו (מהרהר).
פשטות בכל מחיר, יצאה מהאופנה ברגע שהפוסטמודרניזם פשה בכל, כולם יחפים ואם זאת כולם נעולים באותם סכימות. וחבל.
מכיוון והמוטיב היחף חוזר ביצירות שלך, ברור שזאת לא מטאפורה, או משל, ולכן לא ברור המעבר מהרגליים שלך לשמיים. ממתי שבילים מסתירים את השמיים?
לא ברור, ולא ברורה כלל את מי זה אמר לעניין.
אין ספק- הסנדלר הולך יחף,
י.ז
אני חושב שבשתי השורות הראשונות מסתתרת אמירה תת-מודעת.
לפעמים ההולכים בשבילים אחרים עושים זאת לא מפני שבו תטבנה רגליהם ללכת, אולי בשביל של כולם גם תטבנה רגלי ללכת אבל:
לא אלך בו ולו רק מפני שיש בו צעדי רגליים.
אחרי כן מגיע כמובן הסבר שהשביל החלופי שבחרתי בו הוא הטוב ביותר בשבילי...
לא יודעת עד כמה זה לא מודע. יכול להיות שזה לא מודע. אבל אני בהחלט מסכימה איתך. מכל האווירה של השיר ה'צעקני', קריאת האינדיבידואליסט - קריאה, מניפסט צעקני, אני לא אלך בשביל - רק בגלל שמישהו צעד שם קודם. אהיה אינדיבידואליסט - אשליט זאת על עצמי. לא אעשה משהו שמישהו עשה מקודם. חייב לחדש.
אבל לא תמיד זה טוב לחדש. לפעמים עדיף ללכת בדרך בה כולם הולכים.
לא חייבים לדרוך על העקבות של הקודמים. אפשר לחדש גם בשבילים הקיימים.
[ליצירה]
יחף אך?
עדין הולך בדרך תורת ד'...
אינדבדואל בתוך התורה...
כש"בתורת ד'" חפצך...
היא תיהפך ל"ובתורתו יהגה יומם ולילה..."
תורתך....
בהצלחה אחי...
[ליצירה]
---
אמ......
אני מאוד משתדל. אני חושב שההשפעה של חשיבת ה'מה יגידו' עלינו היא גדולה מדי, והרבה חיינו מותווה בגלל דברים חיצוניים לנו ולא מתוכנו.
אבל מהבחינה המעשית, אני לא 100% עושה דברים לא בגלל החברה. חבר שלי אומר ש-95%...
כתבתי את זה בלשון עתיד. זה גם אומר משהו (מהרהר).
[ליצירה]
כשאני לוחץ על כותרת התגובה
עולות כל מיני כותרות שכתבתי, אבל שום כותרת לא מתאימה לזה.
כשאתה נמצא במצב מסויים ולא יכול לשנות אותו, אתה יכול להיות אופטימי ולהיות פסימי.
ככה זה כשיש פקק, כשיש בגרות מחר ואין כח וכו'.
ותמיד יותר טוב להיות אופטימי - כי הפסימיות סתם פוגעת.
ובבחורה הזאת, למרות הכל, יש ניצנים של אופטימיות.
(והערה: שתים-עשרה שנים, לא שנים-עשר.. לפעמים אנחנו צוחקים על טעויות כאלה:)
[ליצירה]
--
מסופר על נחמה לייבוביץ' ז"ל, שפעם הוזמנה להרצות בבית-כנסת, והיתה בו מחיצה בין גברים לנשים. כשקמה להרצות עשתה זאת בעזרת הנשים, על אף בקשת הגברים שתבוא להרצות בעזרתם.
וכך הרגישו הגברים כנשים.
נחדמות התחושות שבקטע, את הסיום הנובע מציניות לא אהבתי, ונזכרתי מעט בהתאלמות של רעיה:
http://www.tzura.co.il/thesite/yezira.asp?codyezira=6073&code=50
תגובות