[ליצירה]
הגשם מנגן על כולנו, מה? ניגוניו נעימים...
סיום מצויין, אך מעט תלוש. יכול להיות שהיה שם משהו לפני כן?
אהבתי את "עציר". מעולם לא שמעתי את המילה... ההתאמה בין הבית הראשון והשני מושלמת. צל"ש.
הבכי שלך מעורר.
תודה!
[ליצירה]
יש לנו חסינות?
ובמסגרות כמו שלנו שלא תמיד מתאימות לציפיות שלנו ובחברה כזאת זה קשה פי אלף. ברוח מול המציאות אני מוכן להתמודד, לצאת לקרב ולהתלהט. אפילו לנסות להשפעה, כן יש לי רצון כזה חזק, זו מטרתי! אבל במעשים בעבודה שחורה ובהתמדה, בבניה גשמית וחומרית שלא פעם צריך, מאין אשאב כוחות? ואולי אין זה תפקידי, אלא להשאר רחפן וחולם לעד??
prednisolone side effects in dogs bilie.org prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
הממ...
בין השיטין- פריצת גבולות, אינסוף.
שורות, מילים- גבולות, מימוש.
הכותב נקרא בין 2 התחומים.
בִּשְבִי לִי
בֵּין הַקַוִים הַכּוֹלְאִים
בְּנֵס הָיוּ עוֹנְדִים
אוֹתִי לְקוֹלָר
הרצון הוא- לשלוט בגבולות המאפשרים לשכינת-שיריו-אלוהיו מימוש הניתן רק בחומת-קווים תוחמת, וההבנה כי רק אם הם יהיו מוכשרים לכך בדרך נס יוכל בם לשלוט ולצאת משביו, וגם מנקודת שליטה זו הרצון הוא להיות כעדי (תכשיט) ולא כמגביל וכופה אותם <ואת עצמו> , כי הם בכל זאת גבולותיו לעדי עד. הבית הראשון אם כן מתגעגע למציאות זו שהייתה בעבר.
קוֹלֵך עוֹלֶה מִבֵּין הַסוֹרָגִים
וְאַת בְּעוֹלָם אַחֵר
מוֹדֶרְנִי מִמַךְ
מוּפְרָש אֲנִי מִמֵךְ
אני רואה כאן כישלון בכך שהקול העולה מבין הסורגים בפועל במקום להוות פריצת גבולות בתוך גבולות-הטבע והשורה הוא מופרש (נבדל) ובעולם אחר. ריחוק זה מעיד שהקול עלה כפי שנשמה עולה, כיוון שלא מצא את המימוש האינסופי לשירתו. כאן הקונפליקט בין החרות של המשורר בשירו לבין הצורך בגדר וגבול שיפעלו עליו ויתנו לו צורה, מתבטא בלבטי לקרוא את הבית כפונה לזכר או לנקבה.
בְּמִכְלָאַת יוֹם-יוֹם
בִּשְבִי לוֹ, לֹא
מָצָאַתִי אֶת שַלְשֶלְאוֹתַיִך
בֵּין הַשִיטִין
ה"שבי לו" היומיומי הוא אותו שבי של ההתחלה רק הפעם האחריות היא על המשורר. הוא זה שצריך לשחרר את הא-לוהים בכך שימצא בין השיטין של בת-שירו-המוגבלת, תפסים וקרסי אחיזה או במילות השיר המודיע לֹא מָצָאַתִי אֶת שַלְשֶלְאוֹתַיִך, לא מצאתי את אותן שלשלאות שהן לא הקו-סורג הגלוי, אלא הקו הנסתר שהוא אם היותו גבול בו בעת הוא גם אין גבול.
לא נותר לי אלא לאחל לכרובי שוב כרובי שימצא את שלשלאותיו, וידע לתפוס בהן באומץ הרבה מעבר.
[ליצירה]
" צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב שלא לילך יחידי מד' שעות עד ט' שעות משום שבהם קטב מררי שולט..."
רש"י: כמרירי יום: שדים המושלים בצהרים כמו קטב
מררי והוא שנאמר " ומקטב ישוד צהרים"
גורי לך ילדה... "החיפזון מן השטן" ומבול הרגשות שמערבל אותך וחותר לשלווה עלול בצהרי יום חם ומטריף להפוך לשד קטן וחסר מנוח שמוביל את כל הפוטניאל העצום לאבדון.
[ליצירה]
אני מתלבט..
במחשבה שנייה נראה לי שאין חיבור גדול מזה לטבע, לאלוהים. בשונה מתפילה רגילה שכלואה בבתי כנסיות כאן היא כולה מתפרצת החוצה אל העולם. מצד שני זה עדיין תפילה ודיבור ו-
"לצלול בצללי מעל אל
בְּלִיל החיים
הנסוך
באבנים, בחול,
בְּבִּלְעֵי הקרקע אשר בה" (-מדהים)
אינו דומה כמו פשוט לקפוץ ישר עם כל הגוף לארגז החול של החיים . (למשל, קורבנות הם ביטוי לכך..)
אולי זה המקסימום חיבור שאפשר באין שכינה ומקדש.
(ולא ארחיב על כך כרגע)
תכונה שאני מאוד אוהב בשירך, שהם מדוייקים ועשירי משמעות.
תודה לך!