[ליצירה]
זה שיר שעושה טוב בעיקר למי שמוכן לדלות ממנו את הרעיון, כי בקריאה מהירה ופשטנית תאורי הטבע מטופשים והמשאלה בסוף תמוהה.
כמו כל שיריי הטבע והזמנים של הדס גם שיר זה מבטא תהליך נפשי. וכמה זה נכון כי כל כך אנחנו מושפעים מהסביבה ובמיוחד מהטבע.
אולי גשם?
אין ברירה אלא להבין שהכמהה לגשם היא לא לגשם שחשבנו עליו במחשבה ראשונה. כי עובדה ש"אלף טיפות" כבר מופיעות בבית הראשון. אני חושב שזו מן תפילה שאולי הטבע יצליח לחולל בנו את פעולתו. גשם כסימן ברכה ושפע אחרי הסערות הברקים בנפש שלנו. גשם אחדותי בניגוד לאלף טיפות פרודות ובהולות. זו תקווה למנוחה ושלווה. זה גם הכרה שלכוחות הנפש הגועשים יש גם צד שני דומה מאוד, אידיאלי שלשם הסערה מכוונת.
"והריקותי לכם ברכה עד בלי די"
[ליצירה]
אהבתי מאוד
מרוכז מאוד: הטבע והאדם מאוחדים במכסימום.
זה למשל מדוייק מאוד ולא מרושל בכלל (כבר אמרתי- התרשלות זה לא-רע זה הופך לא-פעם לרע)
מה הסיבה שכותבים מרושל? השלמה? יאוש?
בגרות חדשה?
הבית השני גרם לי לחוש במבטך מציץ מבין שיבולים בו. כשקראתי שוב הבנתי למה - שעורה, מגלה מעט, בין השבילים התאחדו אצלי לחוויה מוחשית אחרת. (סתם מעניין)
[ליצירה]
זה התחיל בצורה משעשעת ונחמדה (למי שאוהב ציניות), ובהמשך נמאס לגמרי והפך להיות מלא יתר על המידה בפרטים. הרגשה שהכותב חוסר על עצמו ומיגע את הקורא לחינם עד שהחיוך מתחיל להימחות מהפנים. עשה עלי רושם של ילדותיות וטיפלות.
תגובות