החיים זורמים לי בקצב מהיר
לא עוצרים, גלים ששוצפים
וכיוון שאיני אדם כה זהיר
עמוסים הם לרוב ומאוד מעייפים
לו רק היה אגם קטן של לא-זמן,
מקום שאינו מקום בו אוכל להפיס רגלי
הייתי הולך וטובל בו ברוגע
אחר-כך חוזר אל זרם חיי.
[ליצירה]
---
מאוד מאוד אהבתי.
הסיפור קולח, זורם ומרגש. נסיונות ההתחברות, ההשתתפות, השרשרת האינסופית של אנשים ואהבה.
וההסתכלות על האנשים באוטובוס ובשטיבלך, ממש הזכירה לי את עצמי.
[ליצירה]
---
אמ......
אני מאוד משתדל. אני חושב שההשפעה של חשיבת ה'מה יגידו' עלינו היא גדולה מדי, והרבה חיינו מותווה בגלל דברים חיצוניים לנו ולא מתוכנו.
אבל מהבחינה המעשית, אני לא 100% עושה דברים לא בגלל החברה. חבר שלי אומר ש-95%...
כתבתי את זה בלשון עתיד. זה גם אומר משהו (מהרהר).
[ליצירה]
---
אתם לא מבינים אותי.
לא יכולתי לתת לזה להמשיך להיות חלק ממני, לא הרגשתי שלם. אהבתי את הכתיבה בזה כל-כך, זה לקח כוחות נפשיים רבים ממני - כוחות נפש רבים השקעתי במשהו שסותר את השקפת העולם שלי, השקפת העולם הנכונה, בתסריט, שלמרות שעבדתי עליו הרבה ולא התפשרתי על רמתו, ברמתו הערכית היה חסר-דת.
אז מחקתי, ניתקתי את עצמי מזה. ויש מדי-פעם בפנים הרהורי געגוע, לכתיבה, למחשבות בלילה על לאן מפלסים את הדמויות ובאיזה קצב העלילה תתקדם, ואיך ייגמר הפרק,
אבל אני שלם יותר, יותר אמיתי עם עצמי, יותר לא מתפשר
מבינים?
[ליצירה]
סיכום
נצחוננו על האימפריאליזם יהא כמו נצחוננו על היטלר.
מי הדובר במשפט זה? האם העם היהודי? וכי הוא ניצח את היטלר? מעיון בהמשך הקטע נוכל להיות יותר ממוקדים.
חציית שדות שתי וערב הינה אסטרטגיה מלחמתית ידועה, אך הדגלים בראש התורן מן הסתם רק מקשים על הלחימה. העלייה לפסגות ההרים עם הדגלים הכבדים מביאה, ע"פ המחבר, לעולם ללא עוני ולעתיד מזהיר.
האם נוסתה נוסחת פלא זו אי-פעם? העפלה עם דגלים אדומים בראש התורן אל ההרים בחציית שדות שתי וערב, תוך כדי הפצצות בסגנון מלחמת העולם השנייה?
וכיצד לא משכיל הדור להשתמש באסטרטגיה פשוטה זו?
כל זאת ועוד, בשיר הבא של מר שמואל ירושלמי.
תגובות