[ליצירה]
מעניין דוקא כשמגיע הקיץ והעננים נסים נחרב ההיכל.
(אולי כדי שהשמים יהיו פתוחים לאותיות הפורחות)
מעניין גם אם יש קשר לאליל תמוז ולחורבן הבית.
ביהדות החגים והתעניות טמונים בזמן ונובעים מכוחו,
לכן " עת פנה יום אדע" יש קשר ישיר בין החורבן לזמן שבו הוא מוגדר
[ליצירה]
מרבה דעת מרבה מכאוב.
נ.ב. אולי אתה לא מתעלם מן הכאב, אלא אתה כותב אותו בכדי שלא ישכח? (וכמה שהכתב מתייבש מהר ודוהה, הוא לפחות נשאר קיים בספר חי לנצח)
יש כאלה שכותבים עצמם לספר כריתות כדי לתת דרור לדמותם הכתובה.
[ליצירה]
אהבתי מאוד
מרוכז מאוד: הטבע והאדם מאוחדים במכסימום.
זה למשל מדוייק מאוד ולא מרושל בכלל (כבר אמרתי- התרשלות זה לא-רע זה הופך לא-פעם לרע)
מה הסיבה שכותבים מרושל? השלמה? יאוש?
בגרות חדשה?
הבית השני גרם לי לחוש במבטך מציץ מבין שיבולים בו. כשקראתי שוב הבנתי למה - שעורה, מגלה מעט, בין השבילים התאחדו אצלי לחוויה מוחשית אחרת. (סתם מעניין)
[ליצירה]
אוי לו לדור שאלו רבניו. קרן הרבנות ירדה. הרבנים אינם מוכשרים עוד להנהיג את הדור. "עניי עירך קודמים"
הרב חייב לדעת מה קורה עם בני משפחתו דבר ראשון.
אבל אנחנו רואים הרי מי כונן את הממשלה? הרבנים.
כמו במדבר - גדולי ישראל, המרגלים, הוציאו דיבה וחז"ל אמרו, שהיו צריכים ישראל למחות בהם. והם הרי היו דור עבדים, ובכל זאת.
מאיר אתה עוד עדין ובכלל לא מחוספס...
כל אחד יבור לו רב כלבבו. יחי הרב פרידמן!
[ליצירה]
לי אישית קשה להתייחס בבת אחת לכל ולכן אתמקד בחלק הראשון. אני מקווה שתמצאי תועלת בדברי ותתקני אותי במידה וטעיתי.
עליה
פסולת שחורה סודקת את הרחובות
ושקט ירושלמי,
כתמיד
נשום רוחות בית והמהום משאיות.
?נדמה לי שצריך תרוץ ממש טוב כדי לכתוב שפסולת שחורה "סודקת" את הרחובות; בדר"כ היא מלכלכת, מזהמת, מזעמת וכו'
?השקט הירושלמי מנוגד לרחובות נסדקים, לכאורה.
? "נשום" - לא ברור לי כלל למי זה מתייחס.
אע"פ שהשתמשת בחומרים חושיים שמציירים תמונה חיה לנגד העיניים, עולה "זרות" כללית מהפתיחה.
מי יתנני כנצח
את הלילה הבהיר הזה
על שלוותו הדקיקה, המשתקפת
בבוהק נרגילה ישנונית –
על היללות הפעוטות
הבוכיות
שכמעט נתעלמו-נתאלמו
בבליל הקולות הגרוניים מעל
מכסה הביוב הסגור.
אני מבין שהדוברת מזהה איזה אלמנט של "נצח" בלילה "הזה", היא מסוגלת אפילו להצביע עליו,-על נצחו הירושלמי עם כל זוהמתו (הפסולת והרעש) המלא סתירות; ישנוני ומילל, בהיר ובלול- הרי אלו השעות של כל היצורים [מצורה] לצאת מהתרדמת, בלילה כזה הברסלבי יוצא להתבודד ולעשן (סתם אסוציאציה שלי).
? היללות הבוכיות מתגוררות בביוב. אני לא מצליח לעכל את זה או שלא הבנתי נכון.
"ופתאום כולנו דברנו חתולית."
השורה זאת אמורה להיות שורת מחץ והיא לא. היא תלושה מהשיר. שיר שמואד מתכתב עם עצמו ופתאום נזכר ב"כולנו". זו בעיה להתחיל ב"מי יתנני"- משאלת לב פרטית, ולהשליך אותה על הכלל.
ועוד. היה צריך לקרות משהו כדי שהתאפשר לומר "פתאום".
אינני מבין בפוסט ירושלים ודומיו. אני כן מרגיש שדוקא הפתיחה והסיום שאמורים להיות החזקים יותר, תפארות לשיר, עמומים מדי וחסרים את העוצמה והריכוז השירי המצופה מהם.
ב"ה אחזור לשאר החלקים
[ליצירה]
תמי לא מסכים איתך בכלל! ספקות? מי מעלה ספקות מי שלא מרגיש חלק מהעיניין ;את פנימיות הדבר. הוא מבחוץ בודק שוקל לפי שכלו והגיונו המוגבל. אבל אנחנו מאמינים באמונה שלמה אין לנו צורך בהוכחות זוהי דרך חיים!
[ליצירה]
לא יודע. דיו שחור צלול.. אלול. ישן בתוך שבלול. לצאת? מרגיש מעט חלול. דיו שחור מהול. מים במים.
אתה מבין? שנה וחצי כתבתי, זה פסק! אני מתאר לעצמי שהבעיה היא לא התוכן.. אף על פי שתמיד הרגשתי שאני סתם מבזבז מילים לבטלה. הגעתי לכתיבה ממקום של כאב והתמכרתי מעט. מאותו רגע שלא רק האופק היה ורוד אלא גם הקרקע.. השירים חדלו. לא מיד. בהדרגתיות. )
העט ילך עם מאגרי הדיו לדפים של אחרים?
הו, הלוואי! את כל סוסי האש הייתי נותן במרכבות החך... אוסר את מיטב לשדי לכרם בלי גבול. במקדח (מילים?) הייתי קודח חור בבטון המחשבה. סדק קטן. ובורח כל עוד נפשי בי מפני להט הלשון ושוטיה.
מן הסלע יזובו מים רבים ואדירים (אתה למשל, ישי שור)
אל מעין הדיו הנובע יכרעו ברך אחרים וישתו לרויה.
אני אגמע כמו גדי קטן.
ואברח בחזרה.
[ליצירה]
תפילה גדולה, אך אני לא מוצא אותה שונה בהרבה מהתפילה הרגילה... טוב, לפחות לא מהתפילות שלי.
יש משהו מייאש בתפילה הזו שאבודה מראש. פתחת אותה ב"יהי רצון" והסיום נושא את שם השם על שפתיו. והרי זה היפך ממה שהתפילה אומרת.
כי יש שלב שבו הזכרת הקב"ה בשמותיו.. "אבא אני אוהב אותך" וכדו' צריכה להעיק לא בגלל הריקנות, אלא דוקא משום שאין עוד צורך בהם.
תגובות