מילים, הרבה מילים
כי אחרת אי - אפשר
כי אחרת, אין כלום.
שטף קולות אינסופי
אינפלציה של אותיות והברות
כליאת עוצמה בתוך תנודות אויר.
מילים, הרבה מילים
כי אחרת אי - אפשר
כי אחרת, אין כלום...
[ליצירה]
גמני גמני גמני
ראיתי את הסרט ההוא (ולא זכרתי את השם שלו). זה אפילו היה עם טובי ("אפילו", כאילו שלא חצי מהסרטים שראיתי היו איתו) ובהחלט בהחלט מומלץ.
[ליצירה]
וואאוו
לא נראה לי שיש לי הרבה יותר לומר מזה.
ולגבי העריכה, קחי את הסיפור, תגזרי את הטקסט (בלי הסוגריים שמדגישות) תדביקי את הקטע שעד הפלשבק, תלחצי על הסימן של הסוגריים, ואז תסמני את הכיתוב שבין הסוגריים ותדביקי עליו את הפלשבק. תעשי רווח, ותדביקי את שאר הטקסט (או שתפני למנחם).
(חבל שכזה קטע יפה יהרס בגלל העריכה).
[ליצירה]
ראיתי סרט כזה
יותר מדי סופים.
ז'תומרת, התסריט לא היה דומה, אבל היו בסוף איזה חמש סצינות מתח-סיום לפחות.
תקרא קצת אסימוב, תלמד איך עושים סוף יחסית סביר, גם אם קצת צפוי, ומוסיפים רק משפט אחד לסיום שמשנה את כל זווית ההסתכלות שלך.
אממ, לא יודע למה נפל עלי מצברוח קרבי.
[ליצירה]
מזכיר לי קצת תחושה של תפילת שמנוה-עשרה. לפעמים אני גם באמת מרגיש כאילו המילים שאני מוציא הן קצת כמו עשן מסתלסל כלפי מעלה ומגיע בצורה אוורירית שכזו אל הקב"ה.
כל אחד ומה שהוא מכור אליו...
(ורן*, אתה ממש נודניק עקבי, זה מרשים בהחלט)
[ליצירה]
שאלה טובה
אני לא מבין בזה (ואין לי ממש ניסיון בנושא), אבל זה לא כמו שלבחור יש "תועלת" מקשר עם בחורה גם בשלב הטרום חתונתי (מתוך הנחה ש...)?
נו, עד כאן, מבחינתי, ליצירה זו (או ליתר דיוק, ל*נושא* זה).
[ליצירה]
להביע הערכה באותיות זה קצת קשה
זה מעבר ל"עוצר נשימה".
זה משו שמעורר בי תחושות כ"כ חזקות, מזיז בי משהו.
אמנם, במקרה שלי זה יותר חוסר הזדהות עם הדמויות, אבל גם לחוסר הזדהות ולצורך בחוסר ההזדהות הזו יש עוצמות. עוצמות שאני אוהב את המצב בו הן מתעוררות בי.
תודה.
ורסיס, אתה באמת לא חייב להזדהות עם הדמויות. המספר לא חייב להעביר גם שיפוט מסויים.
וגם על זה,
תודה.
תגובות