[ליצירה]
יש לך שכונה מעניינת, המורכבת מספריות מחמצנות וממתנחלות מקדומים שסיימו תואר ראשון יחד עם סטודנטית לרפואה.
אני חייב לציין שמישהו צריך לעשות בשכונה שלך דוקטורט בסוציולוגיה, או עלייך דוקטורט בפסיכולוגיה.
המשיכי כך!
[ליצירה]
[ליצירה]
:)
חייכתיני.
ולהעמדת דברים על דיוקם: אוּרי בשורוק מת, אבל אוֹרי החולם- עדיין חי, ובועט באיזה לב.
[ליצירה]
[ליצירה]
איזה חביב! :-)
לא הבנתי אם יש פואנטה בסוף...
אם יש - לא הבנתי, אנא, הסבירי.
אם אין? מעולה! יצירה מעלת חיוך חביבה למדי!
לקחת רעיון די מוכר (למעשה, חברים שלי היינו מנסים לנחש שמות עוד בהסעה מבית הספר - היינו צועקים מבעד לחלון לכל מיני אנשים ומנסים לראות כמה יוסי באמת יש בעולם) אבל פירטת אותו בדרך שעשתה לו רק טוב.
[ליצירה]
וווווווווווווואווווווווווווווווווווווווווווווו.
מה אני עוד יכול לומר.
זה פשוט....
וואו.
מהמם.
אני חושש שאאלץ לשמור לי על זה בנפרד.
תודה לך שכתבת את זה.
[ליצירה]
אוי, זה ממש עצוב
ואת ממש לא ריקה. גם אם את מרגישה כך. כלומר, התוכן נמצא בך, באשר את, ואין צורך למלא במשהו מבחוץ... כל מה שמגיע מבחוץ הוא זמני, רגעי וחולף.
התעצבתי מאד לקרוא, שאפילו יוצרת מלאה שכמוך, נקלעת לאחיזת העיניים הזו שהיא ריקה. את לא, ואל תיכנעי להרגשה הזו. ואולי תקראי את מה שיהודית בת עמי כתבה לי, על היצירה שלי חסרון. זה נראה לי מאד קשור...
שתהיה שבת שלום.
[ליצירה]
כל כך הרבה פעמים אנחנו נותנים את מה שאנחנו רוצים לתת ולא את מה שהשני צריך לקבל---
אנחנו חושבים מה אנחנו היינו רוצים לקבל, וזה שאנחנו מעניקים, הכלל הזה לא תמיד נכון.
[ליצירה]
זה מצוין, הקטע הזה.
יש הרהורים שרק החושך מסוגל לגרום לנו להרהר, יש מחשבות שתעלנה רק בחושך ופחדים שרק העלטה מסוגלת ליצור.
אגב, גם את החלומות הכי יפים שלנו אנו חולמים בלילה, בחושך...
[ליצירה]
הטבת לתאר הרבה יותר מכפי שאי פעם אצליח לומר. המילים שלך, אסתר, מצליחות לגעת במקומות העמוקים ביותר שבנו.
צנצנת שהתוכן אמנם צבט לה בלב, אולם השפה שבתה אותה לחלוטין.
[ליצירה]
שיר מעניין נורא.
ונראה לי שרגעי הזמן האלו, שנפגשים ויוצרים את המשותף בין שני בני האדם, את הזמן המאוחד הזה, מה שאנחנו קוראים לו "זיכרון", הוא בעצם הדבר הכי אמיתי שיש.
והעתיד- נמצא בידיים שלנו... או כך אנו אוהבים לחשוב.
בהצלחה.
[ליצירה]
וטוב שהעזת.
אם כל אחד מאיתנו היה שומר את השירה בליבו-
הלב שלו...
לא, הוא לא היה מלא מלא באור,
אפילו שאולי נראה שכך היה אמור להיות,
והוא לא היה גדל...
האור היה נשאר שלהבת אש קטנה, מזערית,
על סף גוויעה, בלבו של האדם...
שלהבת השייכת לאנשים שחוששים לפעמים שהם קטנים כדי לבטא את השירה שבליבם,
והם לא יודעים עד כמה הם לא...עד כמה הם אוצרים בתוכם את האור מלגדול.
ולעיתים- רק כשפותחים לה את הדלת, יכולה הלהבה להתפרץ.
אז זהו, השורות לעיל היו מיועדות להם.
ולך סו- נפלא.