לא, אני לא אוהב לעבוד - איש איננו אוהב - אבל אני אוהב את מה
שיש בעבודה - הזדמנות לגלות את עצמך. את הממשות שלך עצמך -
לעצמך, לא לאחרים - את מה שאחר לא יוכל לדעת לעולם. (ג. קונרד
- לב החשיכה)
[ליצירה]
אירוני מאוד מעלה חיוך מצד אחד
וגם שומעים היטב את הזעקה, מצד שני.
המקרר כמייצג את קור התקופה את היחסים בינו לבינה
והתפוח - המפתה, מקור הרע?
עולם קר, של מסכי מגע, עולם מנוכר, המנוגגד לפילוסופית החיים של הדובר.
כתיבה מרתקת, תודה.
[ליצירה]
מתחיל באווירה מזוככת ומה נפלא יותר מזכות הגשם ומטיול בשדרה כחוויה.
אך הערגה לגשם לא רק בפני עצמה.
ציור דמותו של שמעון, הקבצנים בשכונה, הרוחות המכות בעוצמה אינם אלא
משמעות נוספת המתלווה ברקע ומחזקת את ערגת המספר לתיקונו של עולם, ובידי האדם.
כתוב נהדר ועמוק
ודיבר אליי מאוד
תודה זיוה
[ליצירה]
גם אני הק' מצטרך להנ"לית שמעלי.
רוצה לומר לך כמה מילים והן די מתוקות.
אהבתי את הסופים של השירים גם בזה וגם באחרים. הם מקפיצים את כל הקודם להם מעלה מעלה. (למשל הסיום, 'דע רק זאת ~ (...)ואני, כשאינני חכמה', שאגב הזכיר לי את 'את הכי אבודה כשאת שיכורה' של הכנסיה)
[ליצירה]
תחושת פיקשוש קטנטנה . צריך את הביטוי שידבר על ההרזיה של משא הנפש. ושיוכל להיות 'הסיבה' למשפט של הרופאה. מילה על האירוע שהשיל ממך 'קילוגרמים מיותרים'
חוצמזה, פשוט נהדר גם בלי עזרת רחל.
[ליצירה]
הייתי קצת מופתע מן ההנאה שחשתי מתיאור הרגע בו היא מסלסלת בשערה שלה וחשה את העקצוצים של קצות שערותיו.
אהבתי את זרימת התיאור ופחות שמתי לב לבית העלמין, עם כל הכבוד לחשיבות שלו בסיפור.
[ליצירה]
כל כך הרבה זמן לקח עד שיצאה תגובה כל כך פשוטה של הזדהות עד כלות.
אכן לחיבוק הזה היה מחיר. מחיר גבוה של תהיה ואיבוד.
(וגם 400 (או אולי 700??) זה מחיר לא נמוך) אבל הוא בהחלט עשה משהו לרויטל ואולי המחיר הזה היה שווה כי היא כבר לא שם, בחיבוק ההוא אלא בחיבוק העתידי. והוא יפה לה ומגיע לה.
[ליצירה]
למען הסדר הטוב
יש שיר אחר על צ'ט של ארז שנמצא כאן ולא עמד בכלל בפני שאלת הצנזור.
הנה
שיר אחר (גם של ארז) שצונזר מהאתר אך נערך עליו דיון בפורום יצירה. והוא גם הובא שם.
לטעמי, דוקא הוידוי האינטימי והשימוש בגוף ראשון הם שנותנים לשיר את עצמתו ובאיזשהו מקום הם שנותנים לו את מקומו כאן איתנו.
[ליצירה]
לפחות אפשר לקוות שיהיה שיר סקוטלנד, קיץ, 2005
בו תכה בך שוב השכחה.
הצלחתי להתבלבל לרגע, בשורות "נתתי לשקט שבו לצעוק על הרעש שבי לשתוק!" אך הם תפסו אותי.
על זה נאמר: אשרי אדם שוכח תמיד. הלוואי.