[ליצירה]
תודה על המחמאה. כל השירים ב"לומדת לעוף" חיכו הרבה זמן, ארבע שנים בערך, כי בתקופה ההיא לא חשבתי בכלל לפרסם. וגם לא היה לי איפה ("צורה" היתה קיימת בכלל?)
[ליצירה]
אני אוהבת את החריזה והקלילות והצבעים מושכי העין. כל זה מאוד חמוד. אבל מה - זה לא בדיוק שירה. יותר כמו "מסר דידקטי מחורז" שכזה. וגם קצת פשטני, נראה לי.
[ליצירה]
זוית אחרת
ואולי זה לא נכון? - אולי להיות "אני" זה להיות ברגעים שאת רואה בהם שכחה? אולי אף פעם לא ידעת מי זאת את, וטעית להאמין שאת ה"יומיום הכאב, המרוט, העייף, המעוך" וכו', עד כדי כך שה"אני" השמחה, החיה, האופטימית, נדחית כמשהו חיצוני.
תשקלי את זה, שה זה נותן להסתכל על זה ככה...
[ליצירה]
זה עצוב. המשיכה הזאת דווקא לאנשים שדוחים אותנו. זו מין מחשבה (לא מודעת) כזאת, כאילו - "אני לא שוה כלום. אם אתה מקבל אותי, סימן שאתה שווה בערך כמוני, ואז אפשר לזלזל בך. לעומת זאת, אם אתה דוחה אותי - סימן שאתה שווה יותר ממני, ואז אני מעריך אותך ונמשל אליך". אם נאהב את עצמנו יותר זה לא יקרה...
[ליצירה]
יפה.
("חילוני", "דתי", "חרדי", "חרד"לניק", כו' כו' כו' - הגדרות ריקות. יהודי זה יהודי, לא יעזור כלום. ויש לנו קשר מיוחד לריבונו שךל עולם. ובכלל - כל *אדם* נושא תפילה באשר הוא שם. ולא רק האדם - גם ציפורחים רנות את תפילתם. וכלבים נובחים אותה. והעצים צומחים אותה. ואני לא חושבת שהם קוראים לעצמם "עץ חילוני ירא שמיים"...)