בת 18; חובבת בלטריסטיקה על כל גווניה ושירה בפרט.
מעריכה ביקורת בונה.
עם פרישתה של אוטורפה (מוזת הליריקה) מחיי הליריים, מודיעה גם אנוכי על פרישתי מהאתר. :)
קישורים שאקח עימי
ציטוטים, אמירות
"הדבר היחיד שלמדנו מההיסטוריה הוא שלא למדנו מההיסטוריה דבר."
[ליצירה]
מניסיון-זה אפשרי...להתאהב בידיד זה למעשה יכול להיות הקשר הכי טוב בעולם כי הוא בראש ובראשונה מבוסס על חברות אמת ואחרי כל האהבה מה שנשאר בסוף זאת חברות...
[ליצירה]
אוי הכאב...אפשר ממש להרגיש אותו!כל כך מוחשי מתוך השיר...
תמיד אני חושב,האש היא דבר כל כך אבסורדי..כל כך לא ברורה,כמו הלב שלנו...היא יכולה לשרוף ולכלות כל מה שעומד בדרכה,ולהשמיד ולהרוג,כמו ליבנו בהאהבה...ומהצד השני,היא מחממת כשקר וטובה כשעצוב,מאירה כשחשוך וכשלא מוצאים את דרך הישר והטוב...היא הדבר הראשון שרואים אצל אהוב,האש הדולקת באישוניו,כמו אש אמיתית...שמוכנים להקריב הכל למענה...
הלוואי ונזכה כולנו לראות ולהצית רק את אש התמיד,האש הטובה והמאירה,שתדריך אותנו על דרך הישר והאמת,ושתמצא לנו אהבה קרובה לבוא...
והמתים אשר קראו את הדמעות הקרירות,עתה יוכלו להתחמם בצל אש של חיים,ויחייכו בקברם כשיראו את כל השמחה הפורצת כך,מתוך לב האדם...
תודה לך יולי!
[ליצירה]
קריאת הבית השני המליטה מפי אנקת תדהמה,
מה מושלם החרוז מה קולעת ההטעמה.
קראתי אותו ושניתי, והשיר כולו כמנגן,
לקול חלילך החורז בלי עמל עוד כהן וכהן
את המילים הקולעות ביותר לביטוי
מתוך נפשך בתוכה היופי מצוי.
[ליצירה]
שירים כאלה מעוררים בי את המחשבה הנצחית על מה שאפשר לעשות עם השפה העברית העשירה שלנו. ועוד יותר מפעימים אותי אנשים שיודעים להשתמש בה בצורה כל כך יפה, נוגעת, מרגשת עד דמעות.
תודה.
[ליצירה]
מסכימה איתך בכל ,חוץ מהעניין שניצולי השואה "הובאו" ארצה. הם לא הובאו. הם בחרו לאן להגר. חלקם העדיפו ארה"ב, מקצתם העדיפו להגיע לא"י.
אני חושבת שאין מה להשוות בין הערבים שנושלו מאדמתם (אגב, גם זה נתון לוויכוח) לבין ניצולי השואה שהופקרו ע"י השלטון (ולא ה"ציוני", כפי שקראת לו, אלא השלטון העושק כל חלש וחסר אמצעים במטרה אחת: לרפד את הכיס).
[ליצירה]
סוף סוף אנו זוכים ליקרוא אחת מיצירותייך ;)
שיר טוב מאוד!
ואגב, את לא לבד ושומעים אותך, גם אם נדמה לך לעיתים שאין זה כך.
בהצלחה עם שאר היצירות!
[ליצירה]
אני כל כך אוהבת את החריזה הזו כשהשורה הרביעית יוצאת דופן בהתאמה. זה נראה כאילו חרוז "תקוע", אך למעשה הוא ממחיש את גודל הרעיון ומעצים את התיאורים שחזקים בפני עצמם בלאו הכי.
ה"אודה" הזו, כפי שכינית אותה הייתה יכולה לקבל עוד נופך אילו היית מכניס דמות מרכזית לתוכה, כדי שהקורא יוכל להתחבר לא רק לתיאור המלחמה הזוועתי אלא גם לאנשים הקטנים שעושים את המלחמה.
עוד נזכה לימים בהם לא יכתבו יותר שירים כאלה.
[ליצירה]
מרגש את דמעות... המציאות הזו שבין לחיות לבין למות. האומנם ירושלים שלנו היא למרות היותה בירתנו?... ואין תשובה חד משמעית.
"יְרוּשָׁלַיִם
הַהֲדוּקָה הָאֲדוּקָה..."- אהבתי את משחק המילים.