ללכת או להישאר
יש לי סיכוי או שכדאי לוותר
עוד לא החלטתי מה אני רוצה
עוד לא הבנתי מה יותר טוב
העתיד נראה כל כך מעורפל
וטוב- הוא לא נראה בכלל
זה כמו לרכב על סוס מעצבן ומכוער
כשהאפשרות השניה היא לקפוץ אל הכורכר
מיגד _
-
קיים מרחק מסוים בין מה שאני מאמין בו לבין מה שאני.
לפעמים הכתיבה היא נסיון להקטין את המרחק הזה.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] ולוואי וזה היה כ"כ פשוט. גם תמים, תמות, אינם ואינן יודעות ויודעים לשאול ואפילו רשעים ורשעות יושבים ללא בן/בת זוגם... [ליצירה]
- [ליצירה] כמו שאמר המשורר "תמיד אהבתי כמה. אהבתי, וחסל!" [ליצירה]
- [ליצירה] גמני גמני גמני גמני אחח, כמה שאלות מעניינות מסתובבות כאן... * האם היצירה אמורה להיות "מגויסת" לטובת עמדה מסויימת? האם היא שווה משו רק כשהיא כזו או שמא במקרה כזה היא לא שוה כלום? (האם באמת לא אפיק כלום מקריאת סיפור על מחנה פליטים מנקודת מבטו של ילד פלסטיני?) * האם אין בי מבט של אדם לא דתי על אף היותי דתי? מה אני אמור לעשות עם אותו מבט במידה והוא קיים? * האם האיסור התורני על משכב זכור אוסר גם עיסוק באהבה (עם או בלי מרכאות?) בין גברים? (וחבר שלי טוען שזו אהבה של בחינת "אחור באחור" מול אהבת גבר ואישה שהיא הרי בחינת "פנים בפנים, ואכמ"ל) * איך יוצא שאני מסכים עם רן* וטוען שאכן הדחיה מותר לה להיות קיימת, אך לא היא הסיבה לבעייתיות הנושא? אהה, ערוגית, טענת ה"צומי" יכולה לבוא רק מתוך היכרות יותר מעמיקה עם היוצר/ת או מקריאת כמה יצירות (או תגובות) שלו/ה. [ליצירה]
- [ליצירה] נדמה לי או שלמעשה אתה כבר בתוך "בוהמה דתית רווקה". שכבר שג"ר עליך המדבר... (צורה זה עוד ביטוי לזה, זה לא העיקר) [ליצירה]
- [ליצירה] אם כבר מר משה, "בשעת השחר יש אור אחר מסוף היום, ואין סיפוק משום דבר ואין סיפוק משום דבר" [ליצירה]
- [ליצירה] חבר זה לא קיר וערוגה היא רק מקום של פרחים [ליצירה]
- [ליצירה] כמה צפוי ולמי שחשב אחרת, הילד אידיוט. DONE* (ותודה לחתלתול). [ליצירה]
- [ליצירה] עד לאזרחות חתלתול. מבמילואים כולם שווים בפני (חוסר) החוק. [ליצירה]
- [ליצירה] באמצע! אולי זה תלוי איך זה מופיע בחלון באקספלורר, כי כשאני פתחתי וראיתי את הקצה העליון והייתי צריך לגלגל כלפי מטה, זה נתן מן אפקט של קצה מוט כזה שמצביע כלפי מעלה, אל הסופה, אל הכלום... [ליצירה]
- [ליצירה] אמנם מתוק, אבל בכל זאת... ובעיקר כי זה מאוד מסתדר עם תיאוריה מוזרה ששמעתי עליה. אחד התהיות בלימוד על המוח, הוא היכן נמצא החלק האחראי על הזיכרון. ניתן להוריד ליצור חי עד 1/5 ממוחו ובכל זאת הוא ימשיך לתפקד. אז לקחו קבוצת בעלי חיים (למי שיש לי בעיות, לקחו מלפפונים) מאותו מין וחילקו אותם לחמש קבוצות (בטח היתה גם קבוצת ביקורת). לימדו אותם משו, והורידו לכל קבוצה חלק אחר מהמוח. לא היה הבדל בין הקבוצות (כמדומני שכל הקבוצות זכרו, אך אינני בטוח). ההשערה המקובלת היא שהזיכרון תלוי בקשרים שבין חלקים שונים ולכן חלק כזה או אחר לא משפיע עליו. הטענה עליה אני רוצה לספר טוענת שלמעשה כל האירועים שהתרחשו ממשיכים להתקיים במרחב, והזיכרון הוא היכולת להתקשר אל אותם אירועים הקיימים כבר במרחב. מתוך כך, בעצם, ניתן לטעון שגם אירועים שעתידים להתרחש נמצאים במרחב, ולכן ניתן "לזכור" דברים שיהיו. הזיכרון איננו חפירה פניה לתוכי אלא מן "הארה" הבאה מבחוץ (ויעיד כל מי שניסה להעלות שבריר מידע ממוחו, שהתחושה הרבה פעמים היא של קפיצה, ולא של חפירה). מקרבת, כל זה היה כדי להסביר למה אהבתי את היצירה. (ניתן עוד להרחיב רבות, ועל זה נאמר "בהזדמנות") [ליצירה]
תגובות