[ליצירה]
מתוך המילים הצלחתי להריח את אלנבי, את העליבות ואת אדי הפיח והייאוש העולים ממנו.
נזכרת בשנים שלמות של רחמים עצמיים בנסיעות ארוכות במוניות שירות 51 מהבילות, מפוצצות בילדים צורחים ומפורסנגים. בחילה אמיתית.
סחתן על כשרון התיאור, השתמשי בו!
[ליצירה]
איזה 16??
היא בת 13 מקסימום.
התמונה טובה אבל יש לי הערה כללית, לדודי ולעוד המונים שחוזרים מהמזרח. כולם שם פתאום מתחילים להתעניין בצילום אנתרופולוגי עאלק. ולצלם ילידים, בעיקר ילדים בסביבתם הטבעית והמאוד עלובה. אני אומרת את זה גם לחברים שחזרו והראו לי תמונות. יש כאן מימד מובהק של ניצול. לילדים האלה אין יצחק קדמן. עוד הרבה הרבה לפני זה אין להם תזונה חצי ראויה. למה שתצלם אותם ככה, גם בלי לשאול רשות וגם אם הסכימו, (יש להם ברירה מול הכובש הלבן?!) חשבת להציע להם תשלום או אפילו ארוחת צהרים ברופיה וחצי עבור הפוטו-אופ?
ואם כן, אז ההערה נשארת על תקן כללית בלבד.
[ליצירה]
זיכרון אחר
שיר זיכרון אחר. אותם אלמנטים ומילים שחוזרות גם בשירים הרגילים - דוממת, חיוורת, תמונה מחייכת - ובכל זאת השיר הזה מאפשר אשליה מתוקה שהחיות גוברת על הכיליון.
[ליצירה]
מי לא מכיר את זה
החיבוק הזה, שכל אדם צריך. להיות עטוף/ה בתוך מישהו/י שישמש מחיצה מהעולם הקר והאכזר.
מאורה תיארת את זה נואש ונוגע.
וסתם הערה לחיים, (כי אני פחות יוצרת - כיום לפחות- ויותר ורדה-"תזרקי אותו"-רזיאל-ז'קונט לעת מצוא):
בשביל חיבוק כזה יש גם חברים/ות, נסי אותם, זה בלי "כסף", כלומר זה אמיתי, אמנם לא החיבוק של "האחד", אבל יש לחיבוק הזה איכות משלו.