משה אהרון
-
כי זה כל האדם.
"...וזאת תורת האדם ה' אלוהים
[שמואל ב' ז' - 19]
לקט יצירות
- תפילין - האות והפאר
- זה
- הקול והידיים - מדרש זיקוקין
- מצוות אהבת הגר עזה יותר
- "מצא חן במדבר" מי ? "פצצה"
קשור אלי
- [ליצירה] לאבי , כמי המכירך, היטבתי להבין את המשמעויות בין "פיתול" ל"פיתול". בעיניי יפה ומקסים -כתמיד. [ליצירה]
- [ליצירה] יש בך משהו אנושי תמים ושובה לב. אבל בסופו של דבר, אנשים כמוך "יקרצפו" לנו משיח על אף שיכול , שלא לכך הם מתכוונים [ליצירה]
- [ליצירה] לגוד, תודה ! ביחס לשורות אין לי הסבר חכם. כך יצא לי. ביחס לעורבים, יכול שהסיפור הבא, ישמע לך מגוחך. יש לי יחס מיוחד אליהם אל העורבים [מאז נצטוו אלה לכלכל בלחם ובשר את הנביא.]. מצד אחר, אני גם אספן בלתי נלאה של גרוטאות אשר מהם אני מנסה ליצור ולקומם "בריאות" חדשות. כך שמזה זמן רב, בניתי מהם עבור העורבים שובך בקצה החצר ואני מדי פעם משיב להם "על טובתם" ההיא.... בלחם ומיים..... והוא, אותו השובך מכונה בפי : "פונדק העורבים" [ליצירה]
- [ליצירה] שיר בהמתנה נמחק ואיננו ! ! ! להלן שיחזורו: בטיילת מול אופק של כיפה מוזבהת והרמון הניצב לתל - פיפיות הרוח שרקה לי בנקב הכובע שיר של רועים פיזזה עדיי במחול של שרפים הלכה עליי בקסם של נביאים כי מהרה, מהרה ארמון על מכונו ישב והיכל ה' לתלפיות [ליצירה]
- [ליצירה] מסכים עם דוד. נמנעתי לכתחילה מלהתייחס משום שחשבתי שזה נושא כל כך רווי ומורכב שאי אפשר למצותו על רגל אחת. ובכל זאת . התורה שהיא גם ספר תולדות האדם יודעת מהות ועוצמת יצריו של האדם לפיכך הקדימה להנחותינו בענין זה תוך קביעה חלוטה לאמור : "ולא תתורו אחרי עינכם אשר אתם זונים אחריהם" כשעינו של האדם רואה את פניו של היצר היא מרצדת תת הכרתית ומחוללת בו באדם תהפוכות בלתי נשלטות ואנו הופכים למעשה כאותם ה"מרגלים". והתוצאה החלוטה היא : "אשר אתם זונים אחריהם". לכן ניתן לנו "פתיל התכלת" שבדיוק כך נתפתל ונסב ראשינו לתכלת השמיים.... [ליצירה]
- [ליצירה] אבי היקר, ברוך הבא ! ובברכת התחלה: של "ביכור" ולא "ביקור" [ליצירה]
- [ליצירה] למנחם דוד - תודה על העידוד. [ליצירה]
- [ליצירה] לגוד. מקווה שהפעם משכנע בס"ד. אני מקווה שהדברים הפעם משכנעים יותר . ראשית לבקשתך להלן הפסוק בחומש דברים ט'[20]: "ובאהרון התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרון בעת ההיא". הביטוי : "התאנף מאד" אנינו קל -כלל ועיקר. רק לסבר את האוזן כשמשה מתאר את כעסו של הקב"ה כלפיו אותו הכעס שהוביל לגזרה של אי הכניסה לארץ הוא משתמש אך בביטוי "התאנף". ולא די בכך, מיד אף עדן את הדברים באותה הנסיבה המקלה לאמור : "התאנף בי על דבריכם". אז איך נהין , לפחות מהבחינה הרעיונית להמשיך ולעצום עיניים ול"איין" בק"נ טעמים ותירוצים את אותו "גזר הדין" אשר בוטל רק בגלל תפילתו האולטמטיבית של משה. אין זאת אומרת שמשה לא עשה שימוש בכל אותן נסיבות מקילות שהעלתם בתגובותיכם. אך גם עצם ההתעלמות של הקב"ה , בכך שרק בדיעבד משה מזכיר זאת, היא גם הנותנת לכאורה, כי כעסו של הקב"ה בבחינת "התאנף מאד", היה כל כך רציני. שעם כל הכבוד אי אפשר להתעלם ממנו.[כדי הטיעון שרק עם ישראל נענש...] הקשר שבין ה"זהב" כמייצג את פסגת החומר ובין אלוקים" המייצג את פסגת הרוח, הוא לכאורה ברור למדי. מדובר במתח מובנה של תנגודת. לכן הקב"ה ציווה : "לא תעשון עימדי אלוהי כסף ואלוהי זהב". יותר משכיוון לאותם דורות לענין הצלמים מכסף וזהב כיוון לימינו אלה , שלא להגרר לגרוע מכל שבשאיפת החומר עדי שיאה [התשוקה לזהב בכל מחיר] אנו שומטים מידינו את ה"אלוקות" ואוחזים באותם אלוקים אחרים המגולמים במיטב החומר : "הזהב". זה מה שקורה לדתות מושחתות . וזה למרבה הצער, הסכנה הרובצת לפתחינו . שהרי כל מי שנסחף אחר תאוות הבצע והממון לא רק שזונח הוא אלוקים חיים, אלא שעובד הוא אלוקים אחרים שעשה במו ידיו [ליצירה]
- [ליצירה] נהנתי מאד. אם כי, שום דבר לא יגרע מסגולתה ומערכה המכריע של ה"ציונות" - כהאושיה של ה"אתחלתא". ולענין הערת , שמואל גרינגליק בקשר ל"מ" הסתומה.. כמאמר הנביא : "צור תעודה חתום בלימודי...: אם מותר להוסיף: ישנו ריבוי של "המשרה", שאינו שלם [ ה"מ" - פתוחה] וכל זאת כשמדובר במשרה המיועדת יותר לשרת את בעל המשרה ואינה מתועלת בשלימות לטובת הכלל [ראה לב שרים - לליבם בלבד...]. לעומת זאת, ישנו ריבוי של משרה של משיח [מלא יועץ, אל גבור , אביעד, שר שלום ] שהוא כל כולו לטובת כלל האדם. ולכן המשרה הינה רבה לא לתועלת אישית כל שהיא אלא "לם המשרה". כלומר: לא רק ה"מ" נסגרת לציין השלימות כאמור, אלא וזה היעקר להפוך את המילה גם : "לם - רבה". לשתי מילים : לם המשרה, כלומר שהמשרה כל כולה כאמור מיועדת לכלל בני האדם . עתה אולי גם תובן המשוואה של מכאן לםרבה המשרה כאמור שלימות מכאן לעומת ההמשך של "שלום אין קץ" שלימות אחרת משלימה...... [ליצירה]
- [ליצירה] הטפיל הכה שוב ודווקא ביצירה זו, להוכיח כנראה את חיותו כיצור תבוני בועט. ואת רוע זדוניותו הסלקטיבית [ליצירה]
