בכל דור ודור
ניצת נרו של משיח
ובכל דור ודור
קמים יהודים שוטים
לכבות הגחלת
ודווקא בהמון "מים"
של "תורה".
משה אהרון
-
כי זה כל האדם.
"...וזאת תורת האדם ה' אלוהים
[שמואל ב' ז' - 19]
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] לאמילי תודה ! [ליצירה]
- [ליצירה] לשרף בס"ד אין כל סתירה. רק לנו ילודי אישה הראיה הנה חד ממדית וערכית. בראיית האין סוף הכל בערבוביא, וב"בליל" הבלתי נראה לנו, בסופו של דבר, הרע היחסי מתבטל בפני הטוב המוחלט יותר הקב"ה אמר על משה ואהרון : "על אשר מעלתם בי". ובכל זאת הראשון: עבד נאמן שלא היה כמוהו ואף לא יהא: תמונת ה' יביט והקב"ה דבר בו פה אל פה. והשני כמאמרך "בחיר ה'" ושר השלום,שאין מטבע של שלום מתקיים בעולם בלוא סגולתו וחתימת ידו ובכל זאת, ביקשה התורה בכוונת מכוון, לחדד גם את טעויותיהם של שני גדולים אלה, והכל על מנת שנלמד ונפיק הן מהטעויות והן מהעונש את שראוי לנו להפיק לדורות. על דרך הכלל, שאין ילוד אישה שאינו טועה [רק גדולי תורה של היום אף פעם לא טועים] לענין הפרט במקרה זה [אהרון], ביקשה לכאורה התורה לרמז לנו, כי כהן ונביא אשר פועלים תחת כניעה לעם לא רק מועלים בתפקידם, אלא שסופם שהם הם אשר מוליכים את העם לעבוד עבודה זרה [ליצירה]
- [ליצירה] לשרף הכל לכאורה ברור. תגובתך הצפויה, ממחישה בדיוק את שרציתי לרמוז בכותרת : "אש דת למו". לו היה בידי לבקש משהו, הייתי מבקש ממך להתחבט ולהתייסר בשאלה הבאה, שבעיניי, כל הבורח והמתחמק ממנה אמונתו לעולם חסרה. אם נכונה הקביעה כי הקב"ה אותת ובאלף רמזים כבר לפני כמאה שנה לכל גדולי התורה כי "קול התורה" צריך לפי שעה להדחות מפני : "קול התור" שכבר החל להשמע בארצינו באמצעות שליחיו החלוצים החילוניים... וקריאת ה"לך לך" והפעם לבנים, צריכה להתעורר ולהתקיים . ואלה בתפיסה כמו שלך, נאחזו בקרנות הגלות, נופפו בקלישאות של : "לא לעלות בחומה". דימו כי חומת חצרותיהם, תהא להם צינה ומגן. עד כי קרסה עליהם ועל עולמינו כולנו "חומת החושך" וניחתה עלינו השואה המכונה בתורה : "הרעה של אחרית הימים". ועתה, אנא שער בנפשך, אם היו הם קצת שונים מאותה גישה האטומה ,לפחות מתבוססים בספק או עושים פשרה של "שיעורין לכאן ולכאן, היו קרוב לוודאי נחסכים מאיתנו הרבה מאימות השואה הנוראה ומדינת ישראת היתה קמה לפני שמונים ותשעים שנה והיא לא היתה גם היום בחזקת "אתחלתא", אלא "שלימתא".[הגאולה לעולם לא תושלם אלא אם כן היהדות תתמודד עם שאלה זו של השואה וענין זה יובהר עד תומו] וגם אם יש רק שביב של אמת בדברים אלו. כי אז, גם המעט כאמור, צריך סוף סוף לגרום לך להבין כי נפל דבר גדול. ישנו תהליך של גאולה עם כללים מיוחדים ואופיניים לו והדינאמיקה שלו מחייב פתיחות ונאורות גם בגישה של "שפחה על הים" , יכול שרואה יותר ממה שיחזקאל בן בוזי לא ראה. על כל פנים, הגישה של צריך לציית לגדולי הדור בכל מצב הגם שהם טועים, תוסיף ותוביל אותנו לקטסטרופות נוספות וכל כך חבל .... [ליצירה]
- [ליצירה] תודה מאיר תודה על תגובתך [ליצירה]
- [ליצירה] בס"ד לשרף תודה לך מדובר בטיוטה גולמית אי"ה אכין טיוטה חדשה במבנה מתקבל יותר ועם תוספת של שלוש או ארבע אותיות קישור בלבד אשר יחברו את התוכן והרעיונות. [ליצירה]
- [ליצירה] מקסים. ואם אפשר כדבריך להוסיף "לקח". הביטוי "להעלות" ביחס לנירות בא לרמז ולהקביל את המנורה כפונקציה רוחנית עלי אדמות, לאותה שמש בראשית, המאירה פיזית לכל היקום. כשם שהשמש עולה ויורדת כך מצווה אהרון ודווקא שהיא יורדת וחשך פיזי יורד לעולם שיעלה ויאיר מאורה הרוחני של המנורה לכל העולם.[לכן גם אהרון - סמל לשלום] והנה "נר אלוקים נשמת אדם" . כל אדם . וזה המסר של פרשת בעלותך שאין אורה של תורה עולה רק לישראל אלא לעולם כולו. משום שמדובר ביעוד ושליחות על, ה"מתרוממת", הרבה מכל הפונקציות הפולחניות האחרות של אהרון, באה פרשה זו כהמשך לסופה של הפרשה הקודמת, לפיה משה שומע את הקול מדבר אליו משני הכרובים . ולא נאמר מה דיבר איליו ה'. וברור, כי זה הדיבור וזה המסר [ליצירה]
- [ליצירה] ליהוידע תודה. העלת שלל של נושאים , הררי עולם ואושיות עד. ואני בכלל קטונתי. אף על פיכן, בקוצו של עטי הדל, להלן דעתי שקל מאד לחלוק עליה. בחייו של אדם מישראל, מושגים כמו "חוקי בסיס" ו"לוגיקה קלאסית" , הינם מושגים "נזילים" ולעיתים תכונתם זו, היא היא דווקא הערך היחודי המוסף. ולפיכך, ולכאורה, גם הצבעים "שחור ולבן" כמו "שקר ואמת", הינם ברוב המקרים, קטבים של מדרון,או כיסופים . רוב רובו של הזמן ורוב רובם של האנשים מצויים בתווך, בתוך אותה העננה של "זיקוקים אפורים". נכון, כדבריך, האהבה אינה לוגית ואף אני מסכים לעובדה ,כי אהבה לאישה אחת אינה מחייבת כלל שנאה לאחרת. כל מה שביקשתי ברשימתי לחדד הוא, למעשה שני יסודות עיקריים, שאינם סותרים כלל את דבריך. האחד כי בנסיבותיה של לאה תחושותיה הסוביקטיביים היו כשל "שנואה" ומאידך אישה שחשה כאמור אינה נותרת לבדה בארץ רבה . וכי מהשמיים לא אדישים כלפיה . ומהשמיים מתיחסים למצבה כאל "שנואה" תוך דגש שאומנם שאין "שונא" בר עונשין -ככזה . ולכן מצבה "כשנואה" הובילה לכאורה, אך לפיצוי אישי של "ויפתח ה' את רחמה" הרחמים העצמיים שקבלו לגיטימציה ברחמי שמיים .[לכאורה יעקב שלו מיחסים פרשנים "שנאה" לא נענש לכאורה וודאי לא כ"שונא" אשתו"] רשימתי מכוונת לצאת חוצץ כנגד כל אלה שמפרשים לדעתי שלא כהוגן ולא נכון פרשיה זאת בכך שמגדילים מחד ליחס ללאה תרמית או שותפות מודעת לתרמית ומאידך מיחסים כאמור, שנאה ליעקב . על כן, ביקשתי לומר, כי לא בכדי המקרא אינו מיחס את ה"שנאה" ליעקב, אלא מותיר אותה נטריאלית והכל כאמור שנגיע לכלל אותה הקונסטרוקציה הפרשנית כאמור שתחושה סוביקטיבית של שנאה יכול שתהא הגם שאין גם כדבריך שונא לא במקרה זה ואף לא "רעיונית" בכלל. מהדברים האמורים ברור,[כדבריך] כי לא רק אהבת אישה אחת אינה בהיכרח שנאה לאחרת. אלא בפועל על אף שהמקרא מציין כי שנואה לאה" הרי שבמקרה זה לא היה "שונא" [ודאי לא יעקב] אלא היה מצב טרויאלי לחולטין שגם אתה ובצדק עומד עליו ולפיו קיימת אהבה עזה יותר לאישה אחרת והאישה הנאהבת פחות או אפילו לא נאהבת בכלל חשה כאמור תחושות שסוביקטבית, שבנסיבות הענין וזה הרבותא של המקרא, אי אפשר להגדירן אחרת מאשר מ"שנאה" [ולא מתוך קביעה כי קיים "שונא" בר עונשין] ואשר רעיונית הגדרתית הדבר אושר גם על ידי ההשגחה שנאמר : "וירא ה' כי שנואה לאה. מהדברים ביקשתי להפיק תובנה להוויתינו דהיום בבחינת חזקה כי כל אישה שאהבתה נחלקת עם אישה אחרת וודאי ביחס נחות יותר חשה היא לעצמה "שנואה" ולדבר משמעות ערכית כפולה,כאמור לא בהענשה פורמאלית בהיכרח של ה"שונא", אלא להביא לתשומת ליבו ל"עוול" אנושי מסויים שבחשבונות שמיים אף ראוי לפיצויי כאמור רחמים עצמיים - אל מול רחמי שמיים של פתיחת הרחם . ואולי גם ב"הענשת" יתר הנפשות הפועלות בסגירת רחם הגם שכאמור ואני מסכים איתך שחטאם אם היה כזה לא "השתכלל" לכלל "שנאה". אני מצטער אם יגעתי אותך , ועוד יותר על כך שתשובתי הוקלדה שוטף ומבלי לנסח הדברים בצורה סדורה ומובנת יותר. ברשותך יש לי מנטרה , המסייעת לי "לפרוס כנפיים" לפעם הבאה : ו"בצדקה תכונני" והנותן חמישה לצדקה תבואהו ברכה. [ליצירה]
- [ליצירה] נהנתי מאד. אם כי, שום דבר לא יגרע מסגולתה ומערכה המכריע של ה"ציונות" - כהאושיה של ה"אתחלתא". ולענין הערת , שמואל גרינגליק בקשר ל"מ" הסתומה.. כמאמר הנביא : "צור תעודה חתום בלימודי...: אם מותר להוסיף: ישנו ריבוי של "המשרה", שאינו שלם [ ה"מ" - פתוחה] וכל זאת כשמדובר במשרה המיועדת יותר לשרת את בעל המשרה ואינה מתועלת בשלימות לטובת הכלל [ראה לב שרים - לליבם בלבד...]. לעומת זאת, ישנו ריבוי של משרה של משיח [מלא יועץ, אל גבור , אביעד, שר שלום ] שהוא כל כולו לטובת כלל האדם. ולכן המשרה הינה רבה לא לתועלת אישית כל שהיא אלא "לם המשרה". כלומר: לא רק ה"מ" נסגרת לציין השלימות כאמור, אלא וזה היעקר להפוך את המילה גם : "לם - רבה". לשתי מילים : לם המשרה, כלומר שהמשרה כל כולה כאמור מיועדת לכלל בני האדם . עתה אולי גם תובן המשוואה של מכאן לםרבה המשרה כאמור שלימות מכאן לעומת ההמשך של "שלום אין קץ" שלימות אחרת משלימה...... [ליצירה]
- [ליצירה] לבא בימים הפיתוח שאתה מעלה אפשרי ונדמה לי גם מוכר אלא שנראה לי כי אין הוא רלוונתי בהקשר בכאן. כשנאמר: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" מתיחסים בפירוש למקום שבעבר לא למקום שבהווה או למקום שבעתיד. מה עוד שמיד בסמוך המקרא מפרש את ארץ היעד [ארץ העתיד] "אל הארץ אשר אראך". כלומר ברור בעליל כי אותה ארץ יעד עתידית אינה בכלל הגדרת "מולדת" לענינינו. יותר מזה יש הרי מדרג ברור מהקל אל הכבד . ארצך זה הארץ העדכנית שאתה מצוי בה [קרי חרן] מולדתך מקום הולדתך [אור כשדים] "בית אביך" זה כבר הוויה הכי אישית והכי אנטימית והיא מן הסתם הקשה ביותר לפרידה. תודה על תגובתך [ליצירה]
- [ליצירה] סליחה על שגיאות הכתיב הרבות. בגלל.... אם אפשר שוב. ואם כבר תוספת קלה : נחמד ויפה ואם אפשר להוסיף : "שא את ראש", כפשוטו. בא להטיל אחריות מיניסטריאלית ושילוחית על ראשי ישראל . במקרה זה על משה ואהרון כאחד. והואיל לגבי קהת הוטלה עליהם משימה הכי רגישה בקרבתם היתרה לכלי הקודש ולפיכך גם הכתוב מתרה בהם שוב ושוב להזהר שמא חלילה ימותו ועד כדי השמדה חלילה כדי "כריתת שבט". לכן פתח בהם הכתוב. ולא רק זאת, אלא תוך דגש וכבר בפתיח, כי האחריות השילוחית, הנה הן של משה והן של אהרון כאחד.[ בשונה מבני גרשון]. לגבי בני גרשון האחריות השילוחית הנה מופחתת יותר. לפיכך "נשיאת ראש" שלהם במובן האמור, הנה משנית לזו של בני קהת, בחזקת : "גם הם". ואכן סולם האחריות כאמור, משתקף גם סמלית בשמותיהם: "קהת" - לשון מחיה וכריתה "גרשון" - מתון יותר, לשון "גירוש" בלבד "מררי" - מתון עוד יותר, לשון סחי וסבל ומרורים. חג שמח ושבת שלום [ליצירה]
