[ליצירה]
סוסת אור
בשבוע שבו הסתיים הגירוש הייתי ביד ושם. הייתי שם בתפקיד, והחזקתי את עצמי בכח. אבל היה שם רגע אחד - התיישבנו לשתי דקות עד שפינת הצפייה תתפנה - אני נושא את עיני, ובדיוק מעל ראשי, ללא שום התראה מוקדמת, תמונתו של אחי הוורשאי, ידיו מונפות מעל ראשו, וטלאי על חזהו. בכיתי, ובכיתי, ובכיתי. עברו חודשים עד שהצלחתי להדחיק את התמונה עמוק מספיק בכדי לשכוח, לחיות.
רק דרך הגירוש התחלתי להבין קצת את השואה.
בסוף הסיור ההוא ראיתי כרזה מונפת, שם ביד-ושם:
זכור את אשר עשה לך עמלק.
אינני מתכוון לשכוח.
[ליצירה]
ה'תשס"ו
שואת ההתנתקות, כאב הגלות.
צפירת יום השואה בשנה הקרובה תטמון בחובה את כאב גלותנו שלנו. את כאב העם היהודי שהקים צבא בארץ-ישראל ושיסה אותו באחיו היהודים - רק מפני היותם יהודים. את כאב העם ששרד את היטלר, וניסה להמשיך את דרכו.
ואל תקפצו עלי עם טענות כלפי השוואות קשות. טענות על זלזול בזכר השואה ושאר מיני שטויות.
לו היו מספרים להיטלר ברגעיו האחרונים בבונקר בברלין על תוכנית חדשה שבה יגרשו יהודים את אחיהם במדינתם שלהם, באטימות, באכזריות, ברגישות ונחישות, יש יסוד סביר להנחה שהיטלר היה אומר: "אז אני יכול ללכת בשקט...".
ועל אף הכאב -
נשמיע את הצפירה.
עצם השמעתה היא נצחוננו.
עצם שרידתנו הוא נצחוננו.
עמנו הוא זה. אחינו הם אלו. ואף אלו. ואף אלו.
[ליצירה]
אז ככה:
אם תפתח בתהילים נ"ט (בפסוקים ז' ו-ט"ו), תמצא את המקור למילים. המלך-המשורר הג'ינג'י מדבר על התקופה האחרונה ממש בגלות (הלילה, הערב), לפנות הבוקר - הוא שחר היום החדש, היום שכולו שבת, הגאולה. (הדימוי הזה מופיע גם במזמור צ"ב - "בלילות" יש לנו רק "אמונתך"; "בבקר", מנגד, נספר "חסדך" - שבו האמנו).
[ליצירה]
שורו הביטו וראו
שונא היהודים היהודי הרים את ראשו.
א. יש קדושה בקרקע: אחרת מתפרק כל הבניין של השמיטה.
ב. אני יודע שתצדיק את המחבל. מובן מאליו.
ג. "א-ל נקמות ה', א-ל נקמות הופיע, הינשא שופט הארץ" איזה יום מתאים בחרת לך.
תגובות