[ליצירה]
ממש הצלחת להכניס אותנו לתחושה שהיתה בימי החורבן אני אישית הייתי מסיים במשהו אופטימי כמו "וכעבור 70 שנה..." אולי זה גם היה נותן לנו אופטימיות של כעבור אלפיים שנה
[ליצירה]
חזק מאוד.
אהבתי את המבנה של הקטע, את ההתיחסות לחושים השונים, (את מה שנכתב בסוגריים), ומעל הכל- את הרגישות הזו שבה תיארת רגעים קטנים-גדולים, שרבים מהם מוכרים גם לי.
(כשאני נסעתי לפולין, הנכדה הראשונה, סבתא שלי לא דיברה. שנתיים אחר כך, כשבן דוד שלי נסע, היא נפתחה וסיפרה קצת. מאז היא לפעמים מדברת על זה. סבא עדיין לא מדבר בכלל )
[ליצירה]
זה סיפור טוב. הכנסת הרבה מרכיבים טעונים ובכולם עסקת בעדינות מרשימה, באבחנות שרק מי שהיה נוכח בסיטואציות יכול לתאר. זה סיפור שכתוב טוב- זורם, גם כשאת ניתקת מהעלילה המרכזית את חוזרת במהירות אבל בלי לקטוע או לאבד מהזרימה וזה חשוב ועשוי טוב. (כך בקריאה ראשונה, בקריאה שניה יש הרבה משפטים שצריכים ליטוש)
בנוסף-הייתי מחדדת יותר את כל העניין של החושים (אם מחשיבים הבנה כחוש שישי :)) לפעמים זה קצת תלוש. או לחדד בסיפור או לוותר על אחד החושים בכותרת שגם ככה יותר מיד "מאכילות בכפית".
שכוייח שנקטף הרגע מהערוגה.
:)
[ליצירה]
עזוב.
דוקא בגלל שזה כ"כ מציאותי.
ולא שאני חושבת שאסור להתפנות, כי אני עוד לא סגורה על עצמי
אבל אני חושבת שצריך לחיות בארץ! כי אם אנחנו לא נחיה פה אז איפה תהיה הארץ שלנו??
[ליצירה]
השילוב הבלתי אפשרי
שילוב נפלא ובלתי נתפס של פוליטיקה ועוצמה פנימית מדהימה. כמה עומק, כמה אלמנטים רגישים, כמה אילוסטרציות. פשוט. פשוט ונוגע בכל מילימטר של הלב. (וצריך לעשות עם זה משהו...)
[ליצירה]
[ליצירה]
הבנתי שהדימוי נועד לזעזע, וודאי שהנושא מספיק חשוב כדי לצעוק עליו.
ואני בעד מחאה, צעקה וחינוך נגד גזענות.
אבל (שוב, עם כל הסלידה מגילויים כאלו) לא כל ביטוי של גזענות הופך אותנו לנאצים.
האם הבנות האלו, שמוזכרות בקטע שלך, היו מסוגלות לרצוח אנשים? לעמוד מול רצח/התעללות/אכזריות בלי להזדעזע? להצדיק מעשים כאלו?
נראה לי שלא.
(לא בגלל שאנחנו "שונים", או לא מסוגלים לעשות דברים כאלו. אין לי מושג למה אנחנו מסוגלים להגיע, ומקווה ומתפללת שלעולם לא נדע. אבל גזענות היתה תמיד, לאורך כל ההיסטוריה, בצורות ואופנים שונים. היא ודאי לא שיפרה את מצב העולם, אבל לרוב - לא הובילה לשואה. החשש שלי הוא שמרוב ניסיונות לזעזע (ולא שאין סיבה) - השואה כמושג מאבדת מערכה, ומזעזעת פחות ופחות.)
[ליצירה]
אהבתי את הכתיבה בקטע, התיאורים יפהפיים (אפשר ממש "לראות" את הרגע...)
הזדהתי גם מאוד עם תחושת הזעזוע מהמשפטים מסוג "אזרחים סוג ב'", ו"להיגעל מלקנות אצל דרוזים".
מסכימה איתך שזו גזענות, וצריך למחות נגדה ולהילחם בה (ולשאלתך, כן הייתי קונה אצל דרוזים, בעצם - כבר עשיתי את זה בעבר).
אבל -
מפריעה לי מאוד ההשוואה לשואה.
נכון שגם השואה התחילה באמירות מסוג זה, לא נכון שכל אמירה כזו מסתיימת בשואה.
אם תקחי לדוג' אנטישמיות, היא היתה קיימת במשך כ"כ הרבה דורות, ובכ"כ הרבה ארצות, ולא תמיד הסתיימה בשואה. בצרפת לאחרונה היו הרבה תקריות ואמירות אנטישמיות. האם את צופה שם שואה שניה בקרוב?
כיום, כשדור ניצולי השואה הוא 'דור הולך ונעלם', ו"נאצי" הפך לשם נרדף לבן אדם לא כ"כ סימפטי, חשוב יותר להיזהר עם השוואות לשואה, אחרת כשנרצה להסביר לילדים או לנכדים שלנו מה זה שואה, ניתקל במבט משועמם של "כן, שמענו עליכם". למה לא? אם כל אמירה היא משרפה, כל פוליטיקאי הוא נאצי, והשואה קורית כאן יום יום, מה כ"כ נורא, בעצם בשואה?
ההשוואות לשואה שהפכו בשנים האחרונות כ"כ פופולריות בשיח הישראלי, גורמות לזילות שלה.
זה, בעצם גול עצמי, ההשוואה לשואה הופכת לדבר פחות ופחות אפקטיבי או מרשים. "זאב זאב" כבר אמרתי?
[ליצירה]
לכל המגיבים היקרים, שניסו לעודד אותי...
קודם כל, תודה רבה. מכל הלב.
קצת לא נעים לי, כל המגיבים כאן התייחסו ל"מכתב" שלי, כאילו היה מכתב אמיתי, אותנטי לחלוטין, בעוד שזה לא בדיוק המצב.
המכתב שכתבתי, לא מופנה לאף אחת ספציפית, ואף לא בדיוק מבטא את תחושותי.
הנושא שהעסיק אותי כשהחלטתי לכתוב את הקטע, היה - כמה בנאלי - הרגישות לאנשים ולפרטים הקטנים-גדולים שמרכיבים את חייהם. בחרתי לכתוב על הנושא הזה של הדייטים דווקא, בגלל שזה נושא שמשלב כ"כ הרבה רגישויות ובעיות, ואין אחד שלא נפגע. (וכמובן, אני בשלב בחיים שזה הנושא המרכזי שמעסיק את כולם מסביב...)
המכתב שלי הוא אמיתי, במובן שהוא לקוח מדברים וסיפורים שקורים לי ולחברות מסביב כל הזמן. לקחתי לי קצת חופש בצורה שבה עיצבתי אותם, והפכתי אותם למה שהם.
אבל למי שקיבל את הרושם, שאני מיואשת ומדוכאת, ולא מאמינה שאי פעם "הוא" יגיע, או חלילה מלאת קינאה בחברות מסביב...אז ב"ה, זה (עוד) לא המצב (אולי, עוד כמה שנים, כשאני אהיה רווקה ממש זקנה...)
בכל מקרה, עידוד הוא תמיד במקום.
תודה.
[ליצירה]
תגובה למגן ולא יראה
גיאוגרפיה היתה מאז ומתמיד הצד החלש שלי, והינה חשפתי את בורותי ברבים...
אמנם לא מדובר בגוש קטיף דווקא, ובכל-זאת, בכישרון מופלא הצלחתי לבחור את הכיוון היחיד שבו ממש קשה למצוא שטח/ישוב/מאחז הצפוי להיות מועמד לפינוי ע"פ כל הנתונים הידועים לי כיום (או בעברית פשוטה יותר: נמצא בתחום הקו הירוק)...
אז תודה על ההערה, תיקנתי בהתאם.
[ליצירה]
הדס -
קינות הן על אסונות שקרו לעם ישראל, גם לקהילות בודדות, מתוך תפיסה שכאשר שלוש קהילות נחרבות - זוהי צרה לכל עם ישראל, ולא "צרות כתתיות ומקומיות"
קחי לדוגמה את חורבן קהילות שו"ם במסעות הצלב.
אני בספק אם יהודי המזרח בכלל שמעו עליהן!
קצת יותר מקומי מאשר גוש קטיף...
להגדיר את גוש קטיף כ"צרה כיתתית ומקומית" ---
אני יכולה רק לחזור על מה שכבר אמרתי.
מדובר בצרה גדולה, ללא קשר לכיתות ולדעות פוליטיות. מכירה יותר משמאלני אחד שבכה אל מול התמונות משם.
קהילה נחרבת, מתפוררת, אנשים מאבדים את פרנסתם ואת המשענת שהקהילה היוותה. בתי כנסת נחרבים, מתים נעקרים מקברם.
צריך להיות מאוד מאוד אטום כדי להגדיר את זה כצרה מקומית וכיתתית, והעובדה שהקונצנזוס היום הוא לומר ש"הם בסך הכל עברו דירה" לא מוכיחה שהצרה הזאת היא מקומית וכיתתית, היא מוכיחה על האומרים ששיקוליהם צרים, כיתתיים ומקומיים (אסתפק בניסוח העדין הזה).
אני לא יודעת מאיפה לקחת את הרעיון שרק על צרות שבאות מאנטישמיות אומרים קינה. לא מכירה שום מקור שטוען את זה.
העובדה שלא נכתבו קינות על מקרה זה או אחר לא מוכיחה דבר. כנראה שלא היה מי שהמאבקים בין חסידים למתנגדים כאבו לו עד כדי חיבור קינה. אם היה כזה אדם - האם היית מגיבה באותה התקפה נזעמת כמו על הקינות על גוש קטיף? או אם מישהו היה כותב קינה על רצח רבין? באמת היית מגיבה באותו כעס?
ובכל מקרה, העובדה שהגירוש נעשה ע"י יהודים, לא אומרת שמקורו אינו באנטישמיות.
קינות נכתבות ע"י אנשים שכואב להם. שצרה מסויימת שבאה על עם ישראל נכנסה לליבם, הדירה שינה מעיניהם והם חשו צורך לכתוב קינה.
כל זמן שיש מספיק אנשים שמזדהים עם הכאב הזה, הקינות האלו גם נאמרות. כך היה בעם ישראל, וכנראה שכך גם יהיה עד בוא הגאולה.
אני עדיין לא מבינה מאיפה הכעס על מי ש"העזו" להוסיף קינות על צרות עם ישראל בדור הזה, ומאיפה הטענה כאילו כל מי שמוסיף קינה לתשעה באב בהכרח משווה בין הצרות עליהן הוא מקונן לחורבן הבית.
אבל בעיקר אני לא מבינה מאיפה הכעס והזלזול בכאב של אנשים שחוו או מזדהים עם כאב חורבן גוש קטיף.
[ליצירה]
בלדה לאיש התקשורת הדתי המודרני
בעוד מספר חודשים או ימים או שנים
דיוקנו יציץ אלינו מן העיתונים
את קולו בפאנלים בטלויזיה אז נשמע
נפגוש אותו גם בכנסים על עתידה של האומה
הוא יקרא "ציוני ראלי" ו"דתי חדש"
(מה, סתם "שמאלן"? - משעמם, נדוש ומשומש)
הוא במקור "משלהם", בינתיים התפכח
החליף דעות ועמדות, בקיצור התפתח
(הוא כבר ראה שזה עובד - עם הצלחה לא מתווכח,
למה להיות צודק כשאפשר להיות פיקח?)
מעל במות, מול מצלמות אותם הוא ינתח
"הייתי שם, אני מכיר" - הקלף המנצח.
ו - "הם" קיצוניים, משיחיים, חיים בסיסמאות
(עם שורש ושיער אסוף - גם אין שם מה לראות)
אך יש גם אחרים (הוא אוביקטיבי ולכן מבהיר)
הבנות במכנסיים שיצאו סוף סוף לעיר
זרקו ת'שורש, חצאית, אידיאולוגיה ימנית
אימצו אחת מורכבת, נאורה ושמאלנית
בישוב - הוא מספר - הן נושא לרכילות
(ככה זה אצלם, הפנאטים בהתנחלות)
בדבריו אין כל חידוש, עניין או בשורה
הוא מדקלם כמו כולם, דברים שבשגרה
והניתוח הוא , בינינו, דיכוטומי ורדוד
אך על הציבור, כך מסתבר, הוא די אהוד
כי סטיגמות רדודות במסווה המהורהר-מורכב
עובדות היטב - על כלל הציבור הרחב
ומה יותר מוכר
מלזרוק אבן לבאר?
טוב, אז אני לא מוכשרת כמו אריאל, ושירים - ממש לא הצד החזק שלי אבל לא יכולתי להישאר אדישה למשפט הבא:
"הדרך אל הגאולה טמונה במדבקות
אין ערבים אין פיגועים, אין שכל אין דאגות"
האמנם רק המתנחלים שבויים במדבקות וסיסמאות, בעוד העומק, המורכבות, שלא לדבר על השכל הם נחלתם של ה"צד השני"???
(התגובה אגב, קצת לא לעניין, כי היא מופנית ל"איש תקשורת" וירטואלי. יש לכך סיבה, בכל מקרה נראה לי שהרעיון מובן בצורתו הנוכחית)