מה אשורר לך אהובה ומי הקט אנוכי
עטי לא יעמיד הרי לך יתד נאמן
את כחול עיניך מני אדרבא, הפוכי
את הררי הצחור בינות שפתי הארגמן
ידֵך הענוגות מעל ראשי הסֵרי
נשליני אף משובל-שמלתך
אחֶר אז תאהבי, לו התמסרי
אמותה! די במלתך
רדף השיג
-
כבר לא בייני"ש
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] . יפעה. שכויעך. [ליצירה]
- [ליצירה] הניתוח השבועי שלי מה אשורר לך אהובה ומי הקט אנוכי עטי לא יעמיד הרי לך יתד נאמן את כחול עיניך מני אדרבא, הפוכי את הררי הצחור בינות שפתי הארגמן הדובר פונה אל הנמענת – האהובה. באמירה כי עטו לא יוכל לתאר את הודה והדרה =כאן לא הבנתי את התקשיר של "את כחול עיניך מני אדרבא הפוכי- את הררי הצחור בינות שפתי הארגמן" = מהי הכוונה כאן? אני הבנתי כי העט לא יוכל לתאר את יופיה והדרה של העומדת מול הדובר ידֵך הענוגות מעל ראשי הסֵרי נשליני אף משובל-שמלתך אחֶר אז תאהבי, לו התמסרי אמותה! די במלתך "ידך הענוגות מעל ראשי הסרי"- היא אוחזת בראשו. סומכת ידיה על ראשו, ואולי לא מדובר פה ביד פיזית. אולי המוזה היא זו שסומכת ידיה על ראשו ואינה מרפה, וגורמת לו לכתוב את השיר או לפנות אליה. "אחר אז תאהבי – לו התמסרי" זו תפנית בשיר – מה קרה בין הבית הראשון לבית השני- אין כתוב כאן ואין מידע, יש פער במידע, הקורא תריך להשלימו. שהרי בבית הראשון הדובר היה "דלוק" על העלמה ואילו בבית השני אנו מגלים שהוא אולי דוחה אותה. עד מוות: "אמותה! די במילתך!" [ליצירה]
- [ליצירה] סחתיין על הפרשנות... אך אבהיר כוונתי: המפתח להבין את הבית השני הוא באמת בלהבין את הסיפא של הבית הראשון. האוהב בשיר לא מרגיש עצמו ראוי לעלמה - לא כבן זוג ולא כמשורר שישורר עליה ויקים לה זכרון לדורות כמו שדנטה הקים לביאטריצ'ה או פטררקה ללאורה (עטי לא יעמיד וכו') . מאידך הוא רוצה בה. ומצד שלישי הוא אוהב אותה ורוצה בטובתה, והרי ידוע לו שהוא אינו ראוי לה. מצד רביעי, הוא יודע שגם העלמא איננה רואה בו מחזר ראוי. כל זה יוצר מעגל סגור שממנו אין להחלץ. לכן כל השיר כולו צריך להיות מובן כציני ומריר. "את כחול וכו'" : כלומר, מכיוון שאיני ראוי לך ורוצה בטובתך ומאידך את אינך רואה בי כראוי לך, הרי שאין לך אלא להפנות אלי עורף ולא להביט בי יותר. (ובסוגריים: אני רוצה בך! הסתכלי עלי!) אגב, "הררי הצחור בינות שפתי הארגמן" זה פשוט טוהר חיוכה... כל השאר ממשיך כנ"ל: שלא תתני לי אפילו אפשרות לראות את קצה שמלתך ואז אין לי אלא למות כי אין משמעות לחיי בלעדייך - אם רק תרצי בכך. כתבתי את זה לפני הרבה שנים כך שאל תדאגו :-) [ליצירה]
- [ליצירה] השם "בת אל" נמנה עם השמות שאסר אותם הנביא שאמר "היו לא תיהיה" ובכל אופן אינו נפוץ בקרב דתיים ישיבות הסדר ו"באהבה ננצח" לא הולכים טוב עם גבעות לסיכום: הקטע מצחיק אך אינו מבחין בדקויות [ליצירה]
- [ליצירה] עליתי לארץ... [ליצירה]
- [ליצירה] אמן! [ליצירה]
- [ליצירה] נחמד לפגוש אנשים משכילים! אך אולי אדרת תזדהה או יזדהה בשמה\שמו ה"אחר" באתר (כיוון שנראה שרק לענות על שאלה זו נבראה "אדרת") [ליצירה]
- [ליצירה] הפוך על הפוך [ליצירה]
- [ליצירה] מצטער שיצא כך שזו כל תגובתי - תגובותי האחרות כבר נאמרו על ידי קודמי! מקסים ביותר! [ליצירה]
- [ליצירה] זה נקרא threesome באנגלית.... בואנה, לשלי הזאת יש פנטזיות פרועות במיוחד. [ליצירה]
- [ליצירה] אין סיכוי............ למרות שאיך שאני מכיר את העם הזה, גם אם יציעו לו את המומיה של לנין בתור ראש ממשלה ובלבד שיבטיח לעשות קצת סדר... אבל אין סיכוי [ליצירה]
- [ליצירה] אהבתי את האופי האפי של הפואימה הזאת וכן את המטמורפוזיות שלה [ליצירה]
- [ליצירה] שבוע טוב! כמו שאמרתי, שיר לא חייב להיות מחורז. עד לכיבוש הערבי של א"י בעברית כלל לא הייתה קיימת חריזה. אך אם כבר חורזים, לטעמי ראוי שהחרוזים לא יהיו באנאליים כמו "שמים-מים" וגם לא "חרוזים עוברים" כמו "דרך-מלך". כמובן שלא מדובר פה בכללי אתיקה או מטאפיזיקה ולא איזשהו "טוב" אבסולוטי. פשוט האפקט שחרוז עובר יוצר הוא סוג של "טעם רע" בפי הקורא. כך לפחות לטעמי. הסיבה לזאת היא פשוטה: ביצירת אומנות (והשירה בכלל האומנות) ישנו מתח דיאלקטי בין צורה לתוכן והאפקט האמוציונאלי על הנהנה מיצירת אומנות נגרם ע"י יכולת האומן לשמר על הצורה למרות התוכן ועל התוכן למרות הצורה. כך שחרוז שהוא "עובר" יוצר רושם שהיוצר לא הקדיש מספיק מאמץ לחרוז כמו שצריך... [ליצירה]
תגובות