החיים זורמים לי בקצב מהיר
לא עוצרים, גלים ששוצפים
וכיוון שאיני אדם כה זהיר
עמוסים הם לרוב ומאוד מעייפים
לו רק היה אגם קטן של לא-זמן,
מקום שאינו מקום בו אוכל להפיס רגלי
הייתי הולך וטובל בו ברוגע
אחר-כך חוזר אל זרם חיי.
[ליצירה]
---
נשק הוא תכשיט?!
(חומה! פנים המומות)
לפעמים הריגה זה דבר טוב, זה מה שאני טוען. וכמו שיש... אממממ... מחבט טניס למשחק טניס, כיסא לישיבה וטלוויזיה לצפות בערוץ תכלת, יש נשק שנועד להרוג את הרע.
ונכון, הריגה היא לא הבסט אוף דה בסט (ובמקום אחר אני דן עם מישהו ששלום זו השאיפה שלנו, אם נתנתק לרגע מהנסיבות), ועובדה שדוד לא נבחר לבנות את בית המקדש (הרב שרלו הרחיב על זה בספר שלו על שיר השירים), אבל היא גם חלק מבניינו של עולם.
וברור שלשחיטה יש הרבה סייגים, אבל היא מצווה. ועוד נחזור אליה.
אולי המושכ טהור לא שייך לנשק, אבל לא בגלל שהוא נועד להרוג, אלא בגלל משמעות המילה טהור.
[ליצירה]
---
יש לנו רופאים בצבא אידיוטים כנראה (וגם אטומים כמו לבנות),
כי התמונות באתר של פקטוס אקסקבטום זה ממש לא מה שיש לי!
[ליצירה]
[ליצירה]
---
אתם לא מבינים אותי.
לא יכולתי לתת לזה להמשיך להיות חלק ממני, לא הרגשתי שלם. אהבתי את הכתיבה בזה כל-כך, זה לקח כוחות נפשיים רבים ממני - כוחות נפש רבים השקעתי במשהו שסותר את השקפת העולם שלי, השקפת העולם הנכונה, בתסריט, שלמרות שעבדתי עליו הרבה ולא התפשרתי על רמתו, ברמתו הערכית היה חסר-דת.
אז מחקתי, ניתקתי את עצמי מזה. ויש מדי-פעם בפנים הרהורי געגוע, לכתיבה, למחשבות בלילה על לאן מפלסים את הדמויות ובאיזה קצב העלילה תתקדם, ואיך ייגמר הפרק,
אבל אני שלם יותר, יותר אמיתי עם עצמי, יותר לא מתפשר
מבינים?
[ליצירה]
כשאני לוחץ על כותרת התגובה
עולות כל מיני כותרות שכתבתי, אבל שום כותרת לא מתאימה לזה.
כשאתה נמצא במצב מסויים ולא יכול לשנות אותו, אתה יכול להיות אופטימי ולהיות פסימי.
ככה זה כשיש פקק, כשיש בגרות מחר ואין כח וכו'.
ותמיד יותר טוב להיות אופטימי - כי הפסימיות סתם פוגעת.
ובבחורה הזאת, למרות הכל, יש ניצנים של אופטימיות.
(והערה: שתים-עשרה שנים, לא שנים-עשר.. לפעמים אנחנו צוחקים על טעויות כאלה:)
תגובות