<align=center>יש תאוריה הגורסת כי אם אי פעם מישהו יגלה לשם מה בדיוק נועד היקום ומדוע הוא נמצא כאן, ייעלם היקום כהרף עין ויוחלף במשהו מוזר ובלתי מובן עוד יותר.
יש תאוריה אחרת הגורסת כי כל זה כבר קרה.
(דאגלס אדאמס)</align>
[ליצירה]
בלילות כאלה,
אני מרחמת על עצמי,
ואז בוכה,
ואז מפסיקה,
ואז שונאת את כולם,
ואז מפסיקה,
ואז הולכת לישון בהקלה,
ואז זה לא הולך,
ואז נהיה משעמם,
ואז, עד שמישהו יתקשר, אני משחקת בפלאפון,
ואז שומעת את האנשים שמוקלטים אצלי, ונזכרת שאני לא שונאת אותם,
ונרדמת.
[ליצירה]
טוב. יצא טיפה ארוך. זה ממכר!
כל כך טיפשים, איזו איוולוּת!
הייתי מוסיפה "כסילוּת",
אך איני רוצה לפגוע -
כי מהטיול לגואה
ליבי שליו וגם רגוע
נקי הוא וכלל לא נגוע
בהעלבות מטופשות.
(כדאי לכם זאת לנסות!
ולאחר כמה פגישות
מילותיכם כבר לא גסות!)
אתם כבר בטח שואלים
את עצמכם - מקולקלים
אנחנו או שבאמת
אנו שומעים בזו העת
דברים בכלל לא נחמדים
שמתאימים לשודדים
ולא לאיזו מוזרה
שמגואה היא חזרה?
העניין הוא שפשוט
היא אחוזה בהתרגשות
מהכתיבה אל השרשור
וכבר איבדה את הקישור
למה שהיא רצתה לומר,
והסוף נהיה כֹה מר,
כי בגואה לא הייתי
כנראה את זה הזיתי...
שוב סוטה מהנושא.
אז אשוב ואנסה:
הטיפשות שלעיל מוזכרת
מתוך צער נאמרת
כי אתם כלל לא רואים
שמרב רק *לי* תתאים?
לו הייתי במקומה
הייתי את המהומה
מפסיקה בבת אחת
בלי להתכונן לשבור שום צלחת!
כי נמאס כבר מבנים
שמעמידים פני-מסכנים
כי אין אישה בחייהם
ש"תרפא את פצעיהם"
ותביא איתה כל טוב
בלי היסוס ובלי עיכוב.
גם אם פניהם אמיתיות,
תפסיקו כבר עם השטויות!
מי צריך בנים בכלל,
פשוט לזרוק אותם לסל.
(וירטואלית, כזכור,
לכן יהיה זה סל-מיחזור.)
ולפני אמרו רבים -
לפעמים מתאהבים,
ואז קצת מתחילים ריבים,
בסוף תמיד מתאכזבים.
לכן עדיף,
מרב-עדי,
בלי שום פרחים
גם אם שמחים,
בלי הממזר
שלא עוזר,
בלי היוסף
שמתחצף,
לומשנה גמלו,
שלבד קר לו,
הכל רק הבל,
בנים זה סבל,
וכולכם
רעה רבה!
(אל תדאגו, זה מחיבה (: )
ונסיים בשיר טיפשי,
(באמת, זה לא אישי!):
כל הבנים שבעולם
השטן ברא אותם
הם מקור הרשע,
הם מקור הפשע,
הם מקור הרע שבעולם.
כל הבנות שבעולם
הבורא ברא אותם (ן!)
הן מקור היופי
הן מקור הטופי
הן מקור הטוב שבעולם.
(שני החמשירים האלו
הם עם חרוזים-כאילו,
והם דיי תינוקיים,
--הכרח המציאות, כי אם
הם לא היו ודאי היה
קם בן אדם
כותב אותם
ולא נדע אם זו בדיה,
כי זהו סוד ההוויה.)
("עדי, חידלי מהשטויות!
אז מה אם יש לך בעיות!
אותן עדיף שלא תחציני,
זה כמו ללבוש ביקיני!")
טוב, די, תקחו אותי מכאן,
אולי להצגה בחאן,
כי הכתיבה דיי ממכרת,
ואני קצת ממהרת,
רק מילה שניה לרו-
מסינגפור ועד פרו
עוד לא שמעתי רעיון
מוצלח, עולה על כל דמיון,
נפלא כזה, אז קומו עורו,
את המאה ניתן לגורו,
הרי הוא עמירם אורו.
("אורי."
"הוי, כן. וואלה. בפעם הבאה.")
אך שאלה קטנה נשאלת,
הודעתך יצאה נכפלת,
האם אחת יחשבו השתיים?
או שנספור כבר פעמיים?
היו שלום, להתראות,
חברים וחברות.
ולא התכוונתי ב"על אמת!"
עדי, שאת כולכם אוהבת.
[ליצירה]
הוי,
"ומלמדין אותו [את העוּבּר] כל התורה כולה... וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה." (נידה ל:)
המחשבה האחרונה שעוד נותרה לו לנחוץ.
(אוף. השיר של אמיר גלבוע לא כאן. הוא יפה, ומתאים.)
הסקרנות התמימה של הילד. היעדרותה של האם מהתמונה. רק האב בעולם שלו. אוהב, שליו, שלווה כזאת, דממה, אומרים שממש שקט שם בשניה שאחרי.
אהבתי את כל המשמעויות השונות של האצבע,
שיר טוב.
[ליצירה]
היי, לא שמתי לב לזה..
עד עכשיו, הא הא הא.
בזכות אלול.
באמת קשה, שכמו שאמרה שקופית, הסוף כביכול אמור להיות בדיוק ההפך, שרוקנו את אלוהים מכל משמעות שקשורה אלינו.
אז יפה לחשוב על הדבר ההפוך בדיוק.