26/6/01
שתי ידיים פרושות קדימה
כפות ידיים פתוחות לרווחה
זרועות מתקפלות אלי גוף
עוטפות כתפיים.
חיבוק.
גול עצמי.
באין מי אחר שיחבוק.
- - -
כמיהה. השתוקקות
לאותו שיוריד מעלי את משא
העולם,
את משא הבדידות.
[ליצירה]
יפה!
דווקא הגבעולים המשתרגים להם לתוך הסלע מוסיפים חן שכזה, שכמו אומר, אמנם אני פרח לבד על סלע מנוכר, אבל בעצם אני והסלע די מחוברים בינינו.
או שזה רק הדמיון הפרוע שלי..
[ליצירה]
אוקיי, סיפור מוזר
הייתי מוותרת על השימוש הנרחב בשורש "ז.נ.ה". וגם בשורש "ד.פ.ק".
דווקא רעיון יפה לסיפור, ואפילו נותן פן קצת שונה של כל העניין הזה של אבידות ופיגועים (למרות שבאמת לא היה צורך להרחיב על ליה והקבוצה שלה, כאילו - מה הקשר ולמה ואיך זה מתקשר???). הוא פשוט כתוב בצורה קצת.. נאמר, אינפנטילית? כל המילים האלה שהכנסת לסיפור, קצת הורידו את רמתו בעיני.
[ליצירה]
וואו. יש לך את זה במשפטים מעולים. אהבתי את "נרשמתי לבית הספר הנחשב ביותר בתחום (בית הספר – "הכוכבים
הגדולים ביותר של המחר" עם מורים שהיו הכוכבים הקטנים ביותר של
האתמול)". גדול!
[ליצירה]
אתה יודע, ינשוף, זה לא רק המשוגעים.
יש שפויים רבים שגם לא רואים הרבה מעבר לקיום היומיומי הנדוש של תשלום מיסים, והליכה בבוקר לעבודה, רק על מנת לחזור ממנה בערב מותשים.
זה לא דורש שיגעון. נהפוך הוא:
זה דורש ראיה נכוחה של החיים. ראיה אמיתית, שככה זה באמת צריך להיות. שצריכים להיות חזקים ומאמינים שיש משהו גדול פי כמה בעולם הזה ושזו הסיבה שלנו להיות כאן.
ואם אתה מכיר אדם כזה, אדם אמיתי, אז תכיר לי אותו, כי זו סחורה נדירה בימינו.
תגובות