26/6/01
שתי ידיים פרושות קדימה
כפות ידיים פתוחות לרווחה
זרועות מתקפלות אלי גוף
עוטפות כתפיים.
חיבוק.
גול עצמי.
באין מי אחר שיחבוק.
- - -
כמיהה. השתוקקות
לאותו שיוריד מעלי את משא
העולם,
את משא הבדידות.
כלנית אבן
-
בת 30. סטודנטית לתואר שני. גרה במרכז הארץ בשכירות.
כותבת את עצמי לדעת מאז שאחזתי בכלי כתיבה לראשונה.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] שיואו, אני ממש אוהבת את איך שהראש שלך עובד.. אתה מצייר (או מאייר, או איך שלא קוראים לזה) פשוט מדהים. [ליצירה]
- [ליצירה] ייתכן שתרצי לשנות את זה לשתי רגליי במקום שני רגליי.. גם הזמנים קצת מתבלבלים לך בשיר: "בתגובה ארוץ" ואז: "אני כך בפשטות צחקתי לעברך". [ליצירה]
- [ליצירה] וואו, זה משעשע כי איך שראיתי את התמונה ואת הכותרת חשבתי לעצמי "איזה עיוות של הרעיון של העיגולים של שמחה". כאילו, דווקא פרח, מכל הדברים, כשהרעיון המקורי היה עיגולים של חברים או מעשים טובים שלהם ודברים כאלה. ככה לפחות אני הבנתי את הרעיון. מצד שני, אני מעולם לא קראתי את "ספרי דסי", ואני לא חושבת שראיתי גם אף אחד מהם חוץ מספר הזיכרון הראשון שיצא עם מגילת אסתר. אז לא ידעתי מה יש או אין על העטיפה. בכל מקרה, התמונה עצמה מאוד יפה, וגם מאוד אופטימית. [ליצירה]
- [ליצירה] צודקת בגדול. אם כי אני חושבת שתמיד היתה חֶברה שמכתיבה. איכשהו יש נטיה לעשות רומנטיזציה של העבר, פעם הכל היה נפלא, אדם חי את חייו והכל. אבל מאז ומעולם האדם חי בחברה, בשבט, בקבוצה ותמיד היו את הדרישות של החברה. מעבר לכך, שנורא קל לדרוש מאדם לא להיסחף בזרם, ואני חושבת שרוב האנשים מוצאים להם ביטוי אישי בתוך הזרם, ומי שלא מצליח, אלא נסחף, אלה דווקא האנשים שמתווים זרימה חדשה. [ליצירה]
- [ליצירה] מצויין. ממש טוב. מסוג הטוויסטים בסוף שאני הכי אוהבת. [ליצירה]
- [ליצירה] יום אחד, עוד כמה שנים, תיכנסי לאינטרנט, כשהקטנה יושבת על ברכייך והגדול מביט בך מעבר לכתפך, ותראי להם איך פעם, כשאמא עוד לא פגשה את אבא, ועוד בכלל לא ידעה שיהיו לה כאלה ילדים מקסימים, היא ישבה וכתבה כאלה סיפורים יפים ונוגים על עצב, וכמיהה ותקווה. חמודה - הוא שם, הוא מחכה לך. באמת. וזה עוד יקרה לכם. רק עוד קצת.. [ליצירה]
- [ליצירה] חמוד. מעלה בי אסוציאציה אוטומטית של קו אוטובוס, משום מה. [ליצירה]
- [ליצירה] לא, לא מנגינה. אהבתי ביותר. אתה כותב מקסים! [ליצירה]
- [ליצירה] וואו, זו ממש "אהבת פועלי הבניין" של נעמי שמר, רק מהצד השני, זה שאולי לא רוצה להיות מחוזר, אם כך נראה החיזור הזה. [ליצירה]
- [ליצירה] יש פה איזה רעיון מעניין שמובע בדרך מאוד מוזרה. הסיפור (או המונולוג, אם את מתעקשת) מתחיל בצורה מסויימת ומדבר על משהו אחד, בצורה רצינית וסיפורית וכתובה היטב. ואז פתאום זה נהיה היתולי כזה, ולא ממש ברור וקצת מאבד את הפואנטה, שאני חושבת שהיית מצליחה להעביר יותר טוב אם היית מנסחת אחרת את הפסקה השניה. כי בפירוש יש לך את הכישרון הזה לכתוב טוב. [ליצירה]
תגובות