מילתה האחרונה
ייצגה את כאבה.
וכשהלכה לחפש מזור
נתקלה בארשת פנים עלומה.
"מי אתה כובש אכזר"?
ולא עונה.
"לאן תלך עכשיו"?
ולא מיצמץ
כי לא ראתה, הילדה
מי הוא זה
מאחורי המסיכה.
[ליצירה]
הנה קטע שנכתב:
אני מדבר בשפת "כולם מבינים"
את שפתיי, אין צורך להניע
את אוזניכם, לוּ יכולתי, היית עוקר ממקומן
שלא תבואו לידי שמיעת המילים
שאותן אני כל כך מסתיר.
ואם לא הייתי שומע אני?
אז את קול החדוּת המדברת לא היית שומע לעולם
ולא יכולתי להגות את המשפט הכל כך חסר.
זו בעצם שעה קלה של רחשי לב היוצאים לקראת ליל
ולא שקַר או גשום בחוץ אלא התקף קנאה אחז
כשלא נותר דבר מלעשות.
הסתדרתי. עם או ללא עזרים, אני מוצא את שלוות הרוח
ובלבד שלא תהיה דקה אחת פנויה.
והמשפט? בסופו של דבר י-(א)ע(מ)ש(ר)ה
[ליצירה]
מסר, יש לי מספר בעיות עם השיר הזה:
1. "את עומדת מרחוק ומביטה בי" ואחר כך אתה כותב "ואינני יודע לאן את מביטה"
2.אתה לא חושב אבל מצד שני אתה מנחש. האם זה לא סוג של חשיבה?
3.מהכותרת מצפים למשהו אחר לגמרי. לא? השיר קר ומאוד מחושב.
שלך..
תגובות