26/6/01
שתי ידיים פרושות קדימה
כפות ידיים פתוחות לרווחה
זרועות מתקפלות אלי גוף
עוטפות כתפיים.
חיבוק.
גול עצמי.
באין מי אחר שיחבוק.
- - -
כמיהה. השתוקקות
לאותו שיוריד מעלי את משא
העולם,
את משא הבדידות.
כלנית אבן
-
בת 30. סטודנטית לתואר שני. גרה במרכז הארץ בשכירות.
כותבת את עצמי לדעת מאז שאחזתי בכלי כתיבה לראשונה.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] נו, בבקשה! אם כבר יוצרים מסגרות וסטריאוטיפים אז עד הסוף. well done! אהבתי ביותר. [ליצירה]
- [ליצירה] אאוצ'. לא נעים.. אבל כתוב יפה. יפה מאוד אפילו. למרות שאולי אני היחידה שחושבת ככה, אבל דוקא הסתיו והחורף גורמים ללב להתחמם.. או שזה ככה רק אצלי? [ליצירה]
- [ליצירה] זה אכן מאוד עצוב, הרעיון של אבנר הלך ללא שוב. [ליצירה]
- [ליצירה] למה ירושלים? לא הייתי משייכת לירושלים. דווקא נראה שהם מאוד נהנים, השניים האלה. כיף להם.. [ליצירה]
- [ליצירה] חמוד מאוד, אם כי ישנה בעיונת קטנטונת. גרב זה בזכר!!!!! [ליצירה]
- [ליצירה] הבהרה: לא ראיתי את עצמי ככופרת. חלילה. ואני מסכימה עם טל בת רא"פ שהחשיבות היא בשאלות, לא בתחושה ש"ככה זה" ועקבות בחול, ורואה לא רואה, יודע לא יודע. אני גם לא חושבת באמת שיש לאלוהים נגיעה לכל דבר קטן שקורה בעולמנו (וגם לא לכל דבר גדול), זה קורה כי זו דרך העולם ובסדר לי עם זה. מה שאני עשיתי זה שני דברים. האחד, בשם השיר לשאול האם זו כפירה. לא קבעתי שזו כפירה ולא הכרזתי על עצמי ככופרת. הדבר השני שעשיתי היה להביע תמיהה כנגד האמירה של "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל". אולי זה בכלל לא עניין של ישן לא ישן, אולי זה פשוט עניין של שומר לא שומר. הדוגמא הכי טובה שאני יכולה לתת לזה היא המאבטחים בכניסה לקניונים. לפעמים הם שם והם שומרים ולפעמים הם שם אבל הם לא שומרים ובכל זאת, קוראים להם "שומרים". תחשבו על זה, [ליצירה]
- [ליצירה] תודה לאל על יצירות אקראיות קצב יפהפה, שיר מדהים ופשוט ונוגע. [ליצירה]
- [ליצירה] רעיון יפה. אהבתי. עם זאת "תשכונה" ותמחשב" אינן מילים. אולי "את השכונה" ו"את המחשב". ואגב, אומרים חנוכת הבית, ולא חלוקת הבית. [ליצירה]
- [ליצירה] אז את מודה לו על הקשיים, בבחינת מברכת על הרעה כשם שאת מברכת על הטובה? מה אומר ומה אגיד? אשרייך! [ליצירה]
- [ליצירה] דוקא הסיומת של קול דודי דופק שייכת. כי זו בדיוק הציפיה (החיכיון, בשבילך) שכל אחד שבא זה ההוא, הנכון, שאני מחכה לו. כל דייט, כל גבר שאני מכירה, אולי זה הוא. זה בדיוק העניין. וה"בלבן" דווקא מצטלצל לי יפה. מניחה שזה עניין של טעם, אבל זה בדיוק הרעיון של לצאת לחולל בכרמים, לחפש את שאהבה נפשי. אם ניכנס לרובד יותר עמוק של השיר, זו מעין אמירה כזו שאולי אני בדייט לא נכון, אבל שההוא, טמיר, נעלם, לא יתיאש. שלא יתפשר. שימשיך ושיחכה, כי בסוף אני עוד אחזור הביתה (מתוסכלת מהתבוסה) ואני אהפוך את הדרך הארוכה שלו למשהו שהיה שווה לחכות לו. [ליצירה]
תגובות