לצאת לטייל,
ללכת בשביל שצייר לנו
עפרונו של ריבונו של עולם.
להביט במעשי ידיו,
ביצירותיו ובנופיו.
ללמוד כך ציור אחר
שצייר הבורא,
לא פחות יפה,
אלא אפילו יותר,
ללמוד את הציור
של נשמתך.
[ליצירה]
כתבת ממש יפה כמה יפה חשוב להגיע ללב של אדם, הלואי וזו תהיה שאיפה של כל אדם ואדם, בכל מקום ומקום בעולם, בכל רגע ורגע...
אבל מפתח הלב הוא לא איזמל,
מפתח הלב הוא חיוך, אמון, אהבה...
ככה חומות הלב לא נקרעות בכאב,
אלא נמסות מול החום והעוצמה...
[ליצירה]
הייתי רוצה לבכות בתור תגובה, אבל קשה לי לכאוב יותר...
אבל את יודעת, אמה? גם בשעת דימדומים יש אור, גם כאן יש תקוה, יש לנו כוח, ויש לנו לאן ללכת...
מזכיר לי שיר מקסים שכתבת (והעתקתי ממנו משפט לפנקסי האישי) בו כתוב:
"אנשים קטנים הם בעל כורחם עמוד האש של העם"
כל כך אהבתי את המשפט הזה, עם כל הכאב יש בו מבט קדימה, מבט של שליחות.
זה היה חסר לי קצת בשיר הזה. אבל בעצם, צריך להיות רגעים של כאב כמו שכתבת, כי בלי שכואבים כמו שצריך, גם אי אפשר להגיד שהכל לטובה וכו'. לפני שנביט הלאה צריך לכאוב, צריך להרגיש חלק מהעם, כמו שאת מרגישה בצורה ממש מדהימה, (וגם כתבת מקסים בשיר). אבל גם אז אסור לשכוח שיש עוד תקוה, ועוד כמה רגעים נרגיש אותה...
[ליצירה]
כתוב מקסים, גם הסגנון וגם הרעיון!
אבל, התבלבלתי, לא הבנתי,
רגע, מה זה נס?
ואולי בעצם אנחנו לא רוצים ניסים כאלה,
אלא בצורה קצת אחרת,
אולי אנחנו רוצים נס שעושים בכוחות עצמנו (כמובן בעזרת ה').
גרמת לי לעשות משהו חשוב, לחשוב חזק...
[ליצירה]
מקסים ממש...
אני חושבת שגם כל אחד מאיתנו, גם אם ברוך ה' אנחנו אישית לא נפגענו, הוא איש קטן שנושא את עמוד האש.
יפה ביטאת את ההערכה שלנו אל אנשים גדולים אלו...
תגובות