[ליצירה]
לא הבנתי,הדס, זה מדבר ישירות על השואה? אם כן אני מחזיר את מלותיי - - -
אומנם הייתי בוטה מדי, אבל אני רוצה להבין:
מה הנושא של השיר? שיר געגועים לגבר או כמו שהכותרת אומרת (ברמז) שיר על השואה...
אם זה שיר אהבה הרי שזה מצמרר,
ואם טעיתי, אז אני מתנצל מכל הלב.
זו מנקודת מבט של בחורה בשואה שאהובה אבד?
זכותך לכתוב לפי ראות עינייך, אבל אם הבנתי נכון...
אז זה מאוד לא לרוחי. (כאילו מי שואל אותי)
אני חושב שהבהרתי.
[ליצירה]
הממ...
בין השיטין- פריצת גבולות, אינסוף.
שורות, מילים- גבולות, מימוש.
הכותב נקרא בין 2 התחומים.
בִּשְבִי לִי
בֵּין הַקַוִים הַכּוֹלְאִים
בְּנֵס הָיוּ עוֹנְדִים
אוֹתִי לְקוֹלָר
הרצון הוא- לשלוט בגבולות המאפשרים לשכינת-שיריו-אלוהיו מימוש הניתן רק בחומת-קווים תוחמת, וההבנה כי רק אם הם יהיו מוכשרים לכך בדרך נס יוכל בם לשלוט ולצאת משביו, וגם מנקודת שליטה זו הרצון הוא להיות כעדי (תכשיט) ולא כמגביל וכופה אותם <ואת עצמו> , כי הם בכל זאת גבולותיו לעדי עד. הבית הראשון אם כן מתגעגע למציאות זו שהייתה בעבר.
קוֹלֵך עוֹלֶה מִבֵּין הַסוֹרָגִים
וְאַת בְּעוֹלָם אַחֵר
מוֹדֶרְנִי מִמַךְ
מוּפְרָש אֲנִי מִמֵךְ
אני רואה כאן כישלון בכך שהקול העולה מבין הסורגים בפועל במקום להוות פריצת גבולות בתוך גבולות-הטבע והשורה הוא מופרש (נבדל) ובעולם אחר. ריחוק זה מעיד שהקול עלה כפי שנשמה עולה, כיוון שלא מצא את המימוש האינסופי לשירתו. כאן הקונפליקט בין החרות של המשורר בשירו לבין הצורך בגדר וגבול שיפעלו עליו ויתנו לו צורה, מתבטא בלבטי לקרוא את הבית כפונה לזכר או לנקבה.
בְּמִכְלָאַת יוֹם-יוֹם
בִּשְבִי לוֹ, לֹא
מָצָאַתִי אֶת שַלְשֶלְאוֹתַיִך
בֵּין הַשִיטִין
ה"שבי לו" היומיומי הוא אותו שבי של ההתחלה רק הפעם האחריות היא על המשורר. הוא זה שצריך לשחרר את הא-לוהים בכך שימצא בין השיטין של בת-שירו-המוגבלת, תפסים וקרסי אחיזה או במילות השיר המודיע לֹא מָצָאַתִי אֶת שַלְשֶלְאוֹתַיִך, לא מצאתי את אותן שלשלאות שהן לא הקו-סורג הגלוי, אלא הקו הנסתר שהוא אם היותו גבול בו בעת הוא גם אין גבול.
לא נותר לי אלא לאחל לכרובי שוב כרובי שימצא את שלשלאותיו, וידע לתפוס בהן באומץ הרבה מעבר.
[ליצירה]
מעט נחמה
יפה, יפה מאוד-מאוד. אכן לארץ קשה לא פחות. היא לא הקיאה אותנו הפעם . לא הפעם. למרות שהשאלה בסוגריים (וצדקת כששמת אותה בסוגריים) מתישבת עם לבי היא נשמעת לי יותר רטורית: "ושבו בנים לגבולם?" אני אפילו לא בטוח למי זה מופנה לנו, להשם, לארץ??? אולי כל-אחד צריך לענות לעצמו. אני נשבע בשם השם אדוני צבאות לשוב לחבל קטיף!
ושבו בנים לגבולם. שלום על ישראל.
[ליצירה]
על החלק הראשון.
האנשים שבאים כדי שילד יבקש עבורם כנראה אינם מודעים למאמצי העל והסערה המתחוללת בתוכו. שתפילתו היא עשויה ממנו ממש. (נו, ילד, היית צריך לבקש דינר כנהוג) בכל זאת התפילה לא עשויה ממנו לגמרי, לבד.
יש כאן עם הילד את האל, והם כשני אוהבים שקורעים אותם זה מזה בכוח בעוד הם נאחזים במה שאפשר; בצעקות לחדור את הסערה ובעצים שמחברים בין שמים לארץ.
אם ב וְהָיְתָה תְּפִלָּתִי אֲנִי וֵאלֹהַי היה זה תיאור של התפילה בלבד שהיא שְׁנֵי צְלָלִים צוֹעֲקִים הרי בסופו מתברר שהוא והתפילה חד הם, ואת מחירה עליו לשלם. אמנם ישנה תשורת וְהָיִיתִי אֲנִי עָשׂוּי, אך מה רב המחיר קְרָאִים קְרָאִים לַשָּׁמַיִם.
רפרפתי על ההמשך ועשה עלי רושם שהקשר עם האל הולך ומתרחק. בכל אופן משתנה. בכל מקרה מורכב ודורש עיון.
נ.ב בחלק ה' : אַךְ אֶת הַכֵּלִים השְּׁבוּרִים שֶׁאֲנַחְנוּ מִי יְרַפֵּא. השאלה נזרקה לחלל.. ברשותך, לעניות דעתי, כל עוד נתייחס אל עצמנו כאל כלים נשאר שבורים.
העט שלי מנסה לחכות "עצים תשושים" והדיו מזיע ממנו מרוב מאמץ ותענוג.
תודה לך,
בעז
[ליצירה]
למרות שזה נשמע מוזר... אני ירא שמים שכמותי, חילוני הרבה יותר ממך ומכל חילוני אחר. אגב, באותה מידה אני גם גוי יותר מכל גוי, מלאך יותר מכל מלאך... קול יותר, מגניב יותר, רגיש, אלגנטי, יפה, מושך, עוד?
הסיבה נורא פשוטה. היהדות שואבת את כל הכוחות בעצמה של אינסוף.
למעשה יש לכל יהודי באשר הוא את העוצמה הזאת בפוטנציאל (אבל מפני חטאנו גלינו וכו'). כך שמשחקים של לבוש כזה או אחר, מתגמדים לעומת החיות שאת אמורה לחוש ב5 החושים.
[ליצירה]
לדעתי זה בסדר גמור לקחת תפקידים רק כדי לקנות את הזדקקות הסביבה לך. למעשה הסביבה באמת זקוקה לך ובלעדייך היא חסרה. חז"ל אומרים שאדם צריך לומר "בשבילי נברא העולם". יותר נכון בעיניי לנסות לראות איך את יכולה להופיע את עצמך בעולם על הצד הטוב ביותר.