[ליצירה]
הגשם מנגן על כולנו, מה? ניגוניו נעימים...
סיום מצויין, אך מעט תלוש. יכול להיות שהיה שם משהו לפני כן?
אהבתי את "עציר". מעולם לא שמעתי את המילה... ההתאמה בין הבית הראשון והשני מושלמת. צל"ש.
הבכי שלך מעורר.
תודה!
[ליצירה]
מוחמץ וחבל
נהנתי לקרוא, אבל הסוף היה חלש. הובלת אותי ל.. כלום, נדמה לי, מה הקטע של הטיפה הסגולית מה באת לבטא ועוד בהדגשה: "דע לך גם דע"
זאת ועוד. הטיפה מחשיכה? למה? ממתי? מה סגולי בזה? אז למה היא ליטפה בעדנה בתחילה?
יש לי הרושם שכתבת בלי רעיון. זה היה בסדר לו תוך כתיבה הוא היה מתנוצץ לך, אבל לא היא.
שב על זה שוב. חשוב על הטיפה היחידה :
למה השמים בוכים עליה? ונוטפים כך דמעות-גשם?
מה סגולי בה?
היא מבטאת כאב בעולמנו? כוחות אופל או כוחות יצירה וטוב?
או כל שאלה שעולה על דעתך, ונסה לסיים אחרת, עם מסר או תחושה עמוקה ומשמעותית .. אחרת זה מוחמץ וחבל! כתיבה פוריה.
[ליצירה]
יפה מאוד. "ולמצוא, בלי לנבור יותר מידיי
ספר תורה בתוכי" כי מגע האדם עלול לפגום.
אולי בשל כך מהות חודש אלול נילמדת מראשי-תיבות שגם הם דחוקים "את לבב ואת לבב". רמת נגישות מודעת קטנה.
אהבתי את התוכן מאוד וגם את הדרך ו, אבל זה יכול להיות קצת יותר "שירי" לדעתי. ככה זה דומה יותר לתפילה.
[ליצירה]
רק כמה מחשבות וכן דברים קטנוניים, כמו שאומרים, שהפריעו לי:
בבית הראשון-
מתחיל בשאלה בלשון עתיד "ומה תעשה בזקנתך" ופתאום מדלג להווה "גם העולם זקן היום" אבל חשבתי שהאב עוד לא זקן...
התיאורים שאחרי "העולם זקן" אינם מתחברים לי בפשטות לזקנה. גם לא ברורה לי תכלית השאלה שחוזרת שוב בסוף, מהי מחדשת? ובתוכנה- "ומה תעשה אתה אבא" למה מרמז ה"אתה" הזה?
בבית השני- הוא גרם לי לחשוב שמדובר שוב בשיר שואה בגלל הרציף. אבל לא נראה.. ואחרי זה הילד שמנחה את אביו כאילו הוא האב, ואין לי טענות בעצם לבית הזה ...רק שלא הבנתי הכל.
בבית השלישי-
"ועתה המקום" בלבל אותי וריגש, כי הבנתי שהבן מספר בפרטי פרטים מה שהולך להיות והוא כלכך יודע!
מה שלא הבנתי איך הוא כבר עיוור..
וחשבתי שאולי הוא בכלל מלאך ולכן.
* * *
כל הקטע הזה שהבן מוביל את האב לא מתקשר לי עם יצחק בכלל. אני מכיר מן התורה יצחק מלאכי, תלותי, עיוור שאפילו אשה אינו מסוגל לקחת לבד.
אז מה- נסיון להשליט את הקורבן בתור המניע של המציאות.. משהו בסגנון הפילוסופים? השכל הפועל שכבר יכול לפשוט את גופו? (במונולוג הבן יודע מה יהיה ולא איכפת לו למות)
זה מעצבן. אין ברירה יצחק מהתורה משחק כאן, אבל כל קשר אמיתי בין מהות הדמיות אינו.
תם ולא נשלם
[ליצירה]
כמה דברים שצדתי בקריאה מהירה: רחל אומרת לך ששקעת יותר מדי, התנתקת וכו' הקורא נפגש בזה פעם ראשונה. יותר מזה- הפסקאות הקודמות ממש הפוכות.. מלאות חיות. (התרוצצויות, מבט חד וסוקר את הסביבה מהר, מחשבות, אף פעם לא בודד. הוא נאבק ומתמודד! )
הצעה לפתרון: אם היו 'יחסי גומלין' ..דו כיווניים בינו לבין דמיות אחרות, זה היה יכול לתת פתח לספר את ההתנתקות מהן.
המשפט האחרון נשמע לי מיותר.
[ליצירה]
אני דוקא אהבתי מאוד את הקצב בנקודות שהוא עוצר מועצמת תחושת האשליה המתוארת .
למרות זאת נדמה לי שיש מה ללטש במיוחד שכרובי שוב לא יסכים.
[ליצירה]
[ליצירה]
מן הכבד אל הקל- ככל שהוא קל ככה הוא כבד.
אני אוהב כשהרעיון ברור וניכר ואז אני גם מרשה לעצמי כקורא, להנות מהחרות בבחירת המילים.[לפעמים יש לי בעיה עם שפה נמוכה וסגנון זרוק, ולפעמים, אם מתמזל, יש לי את הבטחון שהמילים הם רק מסגרת לרעיון המוביל ולמרות זאת הם שם- נכונים. זה בהרגשה]
הבתים הראשונים עושים כל כך טוב לבית האחרון החשוף והמביך. אילולא הם הוא היה באמת קלישאה.
בקיצור- אהבתי. לא, לא הזלתי דמעה.
[ליצירה]
כתוב בשלווה של הולך למות . במילים פשוטות ובמבנה הכתיבה העברת את חווית גלגולי נשמות.
עורר בי רושם רב והשפעה עלי. למרות המחזוריות יש לי הרגשה שזה כתוב בהשלמה ואהבה.