לחיות.
לחיות, לחיות, לחיות.
כמה שיותר.
בכל הכוח, במלוא העוז.
להט טבעי משתלט על גופי
מרקיד את דמי
מחדד את הצבעים סביבי
מתסיס אותי.
לאכול.
לרקוד.
להיות.
מול המוות, אני פשוט מוכרחה לחיות.
[ליצירה]
..
התדיינו על זה בהקשר ליצירה של יאיר שגיא, על הקטע של הטבילה במקווה.. והיו שם כמה בנות שטענו שהוא תיאר את זה יותר טוב מאישה. בלי לעבור את זה.
ו"גשרים" של ילד. סיפור אהבה מנקודת מבט של בחורה, כשהכותב הוא גבר. דווקא בסיפור ההוא הרגשתי שאפשר להבחין שגבר כתב את זה. אמנם גבר מוכשר מאוד, אבל עדיין גבר.
ועל "רצוא ושוב" שלי, אמרו שזה ממש כמעט זה, אבל בכ"ז מרגישים שבחורה כתבה. שאני לא באמת מכירה את העולם של הישיבות מבפנים.
---
דוד גרוסמן ב"מישהו לרוץ איתו" עשה את זה ממש טוב, מנקודת המבט של תמר. אבל עד הסוף, עד הסוף, בצורה שמי שחווה את החוויה יוכל להזדהות לגמרי? לא יודעת..
[ליצירה]
...
לא הייתי קוראת לזה ציניות.
אם כבר, אז החיים ציניים. לא המצאתי שום דבר בקטע הזה.. נכון שזה תיאור מנקודת המבט שלי, אבל עדיין...
בכל מקרה, יהיה טוב.
*אתה יודע*.
[ליצירה]
...
מעלעלות בזה כדי למשוך את מבטם של בני-תורה, אני משערת... (:
("תסלח לי, יש פה איזו פסקה קשה, אני לא כ"כ מבינה מה הרב מתכוון...")
סתם.. לא יפה ללכלך.