לו מותר לחנך.
ולי? אסור.
לו מותר להביע דעה.
ולי? אסור.
לו מותר לשתוק.
ולי? מותר בדוחק.
חזקי פוקס
-
יליד תשמ"ב. רווק.
חבר מערכת במכון תורני.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] תשובות למגיבים ב"ה לאביטל - תודה על ההערה, באמת טעיתי, התיקון שלך איננו כ"כ מתאים למילים מכיון שהמושג "תבונה" ענינו להתבונן דבר מתוך דבר, ובענין ברכת הדעת הכונה להתבונן בדבר שנכשלת בו לראות מה אתה יכול להפיק ממנו - אבל לעת עתה תיקנתי כדברייך, ובלנ"ד בהזדמנות אשב לכתוב בית חדש. לדעה - מכיון שבברכת "קדושת השם" עסקינן, לכן הכנסתי את העבודה שאנחנו נהרגים על קדושתו וכו'. לעידו - א. מכיון שבברת "אבות" עסקינן, וכידוע נמצא שם המשפט הבעייתי מבחינה פירושו: "וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה" - ולא מובן אם הגאולה באה בגלל חסדי אבות (כפי שיוצא מהרישא של המשפט) או שהיא באה למען שמו (כפי שיוצא מהסיפא של המשפט) ומבאר הטור, שכונת המשפט "וזוכר חסדי אבות" ומביא בזכותם את הגאולה, ואם ח"ו תמה זכות אבות אזי הוא "מביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה", לכן נקטתי גם אני בבית של ברכת אבות באותה צורה - " כהגינך צור-חוצב בעדנו היום" - "כהגינך צור-חוצב" כמו שהגנת על אברהם אבינו כן תגן "בעדנו היום". ב. "למהר קץ שבעה" - הכונה לשבעת השעבודים שלפני הגאולה (האחרונה היא ישמעאל) שנזכרים במדרש הגדול לפרשת בהר. רדף - א. למען האמת לא קראתי בספרה של שלומית אליצור. הנוסח הארץ ישראלי, והנוסח הקבוע שנאמר גם בזמן אמירת פיוטים ניסחתי ע"פ מה שראיתי בספרים שונים שמביאים ציטטות מהגניזה. ב. התואר "גאולה" הוא על עצם מהות הקורבה שחיברתי שהינה בקשה לגאולה, ולא באה בתור תואר לפיוט עצמו, שהינו כאמור קרובה. ייתכן שעל מנת למנוע בלבול היה מוטב אילו הייתי קורא לה "קרובת תחנונים לגאולה". ג. אמנם נכון שהזכרת האור הינה דבר שבאה בתחילת מערכת יוצר, אבל מכיון שרציתי לדבר על הגאולה ולרמוז ל"כך היא גאולתן של ישראל קימעא קימעא" וכו', ובהשמך הקרובה לדבר על יום המשפט העתיד ("וזרחה לכם יראי שמי" וכו') לכן דברתי על האור. תודה רבה לכל המגיבים. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה לא, מדובר על משודכת שונה. [ליצירה]
- [ליצירה] מענה לשאלה ב"ה היית משהו בעבר - דבר עצמותי הקיים, אבל הוא איננו טוב, ואתה מתקדם לעבר דבר אחר - שהוא טוב. "ממה שהיית" - בעברך "למה שלא תהיה" - כבר, כי אתה מתקדם. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה קופץ - אכן היה שם ציטוט מפי רחל, הכינוי שהיא נתכנתה שם - בפי אלישע - היה: "המשוררת ששרה שירי ערגה לאותו האיש ימח שמו וזכרו", וכוונת הדברים לסיפור המפורסם על מרן הרצי"ה זצ"ל, שפעם ראה בחורים בישיבה קוראים בשירה של רחל. הוא שאל אותם מה זה? והם הסבירו לו. בתגובה הוא ביקש לשאול עותק של השירים, מפני ש"אם הבחורים מתעניינים בזה גם אני מתעניין". כשהשיב את העותק, הביע את מורת-רוחו, מאחד השירים, שבו מובעים דברים חיוביים על אותו האיש ימח שמו וזכרו. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה תמי היקרה, לקחתי לתשומת לבי את הערתך לגבי המחשבות, את צודקת בהחלט. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה עידו היקר, א. ביססתי את יצירתי הדלה, על הנוסח הכי קדום שנמצא בידינו של "הנני העני ממעש", שנדפס בסידור ר' הירץ, דפוס טונהיגן ש"כ. ולהלן הנוסחה המובאת שם: הנני העני ממעש, נרעש ונפחד מפחד יושב תהלות ישראל, לעמוד ולחנן לפניו על עמו ישראל אשר שלחוני, ואף על פי שאיני כדאי והגון לכך, על כן אבקשך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, ד' ד' אל רחום וחנון, אלהים יה שדי איום ונורא, היה נא מצליח דרכי אשר אנכי הולך עליה, לעמוד ולבקש עלי ועל שולחי, ונא אל תפשיעם בחטאתי ואל תחיבם בעונותי, כי חוטא ופושע אני, ואל יכלמו בפשעי, ואל יבושו בי ואל אבושה בהם, וקבל תפלתי כתפלת זקן ורגיל, ופרקו נאה, וזקנו מגדל, וקולו נעים, ומעורב בדעת עם הבריות, ותגער בשטן לבל ישטינני, ויהיו נא דלוגנו עליך אהבה, לכל פשעים תכסה אהבה, וכל צומותינו ועינוינו הפוך לנו ולכל ישראל ולבית יהודה לששון ולשמחה לחיים ולשלום, האמת והשלום אהבו. אמן סלה. ב. מנהג אשכנז הקדום, שהעובר לפני התיבה בשחרית ומוסף מתפלל תפילה קצרה לפני תפילתו שתהא תפילתו מקובלת (והוא כעין המנהג הקדום יותר, שנשתמר גם במנהג אשכנז, לומר את תפילת "אוחילה" לפני הפיוטים הארוכים – פיוטי התקיעתות בר"ה וסדר העבודה ביו"כ – של ימים נוראים, והמנהג היותר מאוחר שצירף לפני "אוחילה" את תפילה "היה עם פיפיות"). נוסחות התפילה היו שונות זו מזו, ולא הועתקו במחזורים, אלא חזן חזן ומסורתו היא. מיקום אמרית התפילות היה לפני פתיחת חזן השחרית ב"המלך", ולפני פתיחת חזן המוסף בקדיש. (החזרת הס"ת קשורה לשחרית, ודבר זה נשתמר עד לימינו אלה במנהג האשכנזי לומר בשבת את החצי קדיש שלאחר קריאת עיקר הקרואים בניגון המסורתי של תפילת שחרית.) בדורות יותר מאוחרים, בשל חשש בעל הלבושים להפסק באמירה זו באמצע פסוקי דזמרא, חדלו מלומר את התפילה בשחרית, ונשתמר המנהג רק במוסף. [ליצירה]
- [ליצירה] שיר אופטימי! ב"ה הסיומת של השיר היא שאנחנו צריכים לבטוח בד' והוא יושיע אותנו, וזה דבר אופטימי! התקוה שלנו היא לבטוח בד', ואין יותר טוב מזה! [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה זה עתה שוחחתי עם מישהו בטל' על הנושא של הסילוקים, והוא הזכיר לי שיש גם את "הסילוק דזולת" שחיבר רבי שלמה הבבלי "על הרי בשמים סוב ודמה לך דודי", שבכתבי יד איננו מוגדר כ"סילוק", אולם פליישר בספרו על היוצרות מגדיר אותו כך, בגלל שהוא מסמן סוף הרחבה פיוטית. (הערה חשובה - לא עיינתי בגוף הספר, אלא אני מסתמך על דברי הידיד.) [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה רדף היקר, היצירה מוסבת על המידה הראשונה מי"ג מידות הנזכרות במיכה "מי א-ל כמוך", וכפי ביארו הרמ"ק עליה בתומר דבורה. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה מעין היקרה – אחד הדברים הכי קשים לסופר, הוא לנטוש את העצמיות, ולנסות לתת לדמויות חיים משלהם, ולשים בפיהם את המילים המתאימות לדמות ולמצב שנוצר. הבה נתבונן בדמות של אודליה, ובמפגש שלה עם שגית: אודליה היא בחורה, שהבעיה הכי קשה שלה, היא חוסר המחשבה שלה לפני שהמילים נפלטות מפיה. היא נפתחת יותר מידי מהר בפני בחורים, היא נותנת להם הרגשה לא נוחה ב"אינטימיות" שהיא יוצרת ביניהם, והיא אומרת כל אשר עולה על לבה, ללא תשומת-לב. אודליה נפגשת לארוחת צהריים עם חברה, שהיא חברה קרובה, אבל לא אחת שמדברים איתה בכל יום. אודליה הריחה שיש צרות בקשר הזוגי בין משה לשגית, אולם לא ידעה בדיוק במה דברים אמורים. שגית מפתיעה את אודליה, ומספרת לה שיש חוסר-אמון כל כך גדול בינה לבין בעלה, שהיא אפילו לא מספרת לו שהיא נוטלת גלולות למניעת הריון. אודליה המומה, ובתור אחת שלא חושבת על מה שיוצא מפיה – היא פולטת: "את חושבת על הליכה לרבנות?" לא בתור קביעה, שראוי להיעשות כן, אלא בתור שאלה. שגית משיבה בשלילה גמורה, בגלל שהיא לא רוצה לשאת עליה את התווית של גירושין, או כלשונה: "אני לא אהיה אחת מהגרושות האלה." אודליה מבינה, שאין כאן אמירה חיובית "אני רוצה להשאר בנישואין", אלא אמירה שלילית: "אני לא רוצה להיות גרושה". ומכיוון שכך – אודליה מחרפיה את הטון, ואומרת: "אני ממש לא מבינה אותך. הנישואים שלך לא טובים. נקודה. את רוצה להשאר בהם?!" אם אני הייתי המדבר במקום אודליה, ודאי שלא הייתי מייעץ בתור קביעה, לפנות להליך של גירושין, אולם הדמות של אודליה, במצב שנוצר, חושבת כך. האם אשים מחשבה אחרת בפה של אחת הדמויות האחרות, בתור נגדיות למחשבה זו? עוד לא החלטתי. האם אכתוב במפורש את היסוד הסאטירי בעצם הענין של הגלולות – שאמנם בגזרה החרד"לית מתייחסים לדבר בתור ייהרג ואל יעבור (עד כדי כך שספרה לי פעם משודכת, שבאולפנה שבה היא למדה, המורה העבירה בכיתה י' (!!!) לנערות שיעור על האיסור המוחלט להשתמש בגלולות למניעת הריון), אבל מרן רה"י שליט"א מתיר במקרים של עייפות האישה בגלל ילדים מרובים בזמן קצר – את השימוש. ואם שגית היתה מספרת לבעלה את האמת, הוא היה מקבל עבורה היתר? עוד לא החלטתי. [ליצירה]
תגובות