לו מותר לחנך.
ולי? אסור.
לו מותר להביע דעה.
ולי? אסור.
לו מותר לשתוק.
ולי? מותר בדוחק.
חזקי פוקס
-
יליד תשמ"ב. רווק.
חבר מערכת במכון תורני.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] ב"ה סתם אחד היקר, בתור סופר, הנני מתעד את דברי הדמויות כפי שהן מורגלות לדבר, לו יצויר שהייתי שם בפי מרכזניק כבד כינוי אחר לאדם המתואר, הרי שהייתי חוטא לאמת; כפי שאם הייתי שם בפיו של אדם מהרחוב את הכינוי "אותו אחד מרחוב העילוי" הייתי חוטא לאמת. (וכל-זה, מבלי להיכנס לעצם הדיון על דבריך, שאינם רלוונטים כלל במקרה הזה, ולהנחות-היסוד המוטעות שלך.) [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה קובי היקר - לא פירטת בתגובתך, מה במחשבות שהובעו בפרק, נתפס בעיניך כבלתי-אמין, אם תעשה זאת - אוכל להגיב. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה לנצח - המדובר בסיפור בדיוני. איילה ופרפור - לא צריך להתרגש מסיפור. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה רדף היקר, איני מבין את דבריך. אני אמרתי שאני חושב שהגדר שהרבנות מציעה איננו גדר הגיוני. וממילא אתה מתווכח עמי, ללא טעם. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה ההליכה מהבחור היא בגלל השוני ביניכם, אז למה באה השאלה בסוף? [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה תמי היקרה, אני שמח מאוד שנהנית מהפרק. ומכיוון שאני משתדל לתאר את המציאות בצורה נאמנה, מובן מאליו "שבאמת יש מרכזניקים (וברשותך אוסיף - לאו דוקא מרכזניקים, אלא גברים מגוונים שונים) שמדברים בדיוק כך עם הדייטים שלהם..." [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה רדף היקר, התואר "סילוק" בא לתאר את הפיוט האחרון בהרחבות הפיוטיות של החזן (הגדרה זאת ראיתי בספר של פרופ' דניאל גולדשמידט זצ"ל), וכך הוא מופיע בכל ארבעת סוגי הפיוטים שמכונים בשם הזה (המה אלה הזכורים לי כעת): א. סילוק דיוצר: בתקופה הטרום-קלאסית, פיוט היוצר היה מאוד ארוך, לעומת שאר חלקי היוצר שהיו מאוד קצרים, ומכיוון שכך, בסוף ההרחבה הפיוטית של החזן - בא הסילוק. (לא בכדי, בתקופת הפיוט האשכנזי, כאשר שאר חלקי היוצר מתרחבים ביותר, על פי רוב לא נכתס בילוק ליוצר). ב. סילוק דקדושתא: אמנם לעיתים היו מוסיפים פיוטי קדושה, אולם ההרחבות הפיוטיות באו בין חתימת "מחיה המתים" לבין הקדושה, ועל-כן, הפיוט האחרון של ההרחבה הפיוטית - הינו הסילוק. ג. סילוק דקדושתא קטנה: בתקופתו של הקליר, כאשר בא"י התחילו לומר קדושה בשחרית של חנוכה, הוא חיבר את ה"שמונה עשרה" שלו "אעדיף כל שמונה". בסוף המשולש, באה רק הרחבה פיוטית אחת, אולם בגלל שהיא ההרחבה היחידה המצויה ב"שמונה עשרה", היא מסתיימת בסילוק: "אתה פני משיחך". בדורות יותר מאוחרים, כאשר התחילו לומר קדושה גם בשחרית של ראשי חדשים, נתחברו סילוקים באותה מתכונת ע"י רבי פינחס ראש הישיבה, ופייטנים אחרים. ד. סילוק דקינות: בתקופה הארץ-ישראלית, נהגו לפייט את שחרית דשתעה באב, ב"ארבעה עשרה", כלומר בפיוט קצר לארבעה-עשרה הברכות הראשונות של שמו"ע, כאשר בתוך ברכת "בונה ירושלים" באו הקינות, ובסופן (שהוא סוף ההרחבה הפיוטית) - סילוק. (לדוג' הסילוק הקלירי "ויכון עולם") לאחר מכן, היו פעמים שהוסיפו השלמה לשאר הברכות של השמו"ע (לדוג' ההשלמה הקלירית "אתה א-לי אתה"), אולם ההרחבה הפיוטית הסתיימה. אין זה אומר שבכל מקרה של הרחבה פיוטית אנו קוראים לפיוט האחרון סילוק. ב"שמונה-עשרה" של פורים שבהן כל ההרחבות לברכת "מכניע זדים" הן שוות לא שייך לקרוא לאחרון שבהם סילוק. (אם כי נאמר לי פעם - ואיני יודע אם זה נכון, שבהרחבה הפיוטית ל "ויאהב אומן" שמצאה פרופ' אליצור בגניזה, שענינה פיוט מאוחר יותר של הקליר, שבו הוא הרחיב את היריעה על הפיוט שלו, והפך אותו לפיוט שמשלב את המקהלה - נמצא בכת"י לאחר הפיוט האחרון בהרחבה התואר "סילוק") כמו-כן בשבעתות של טל וגשם, לא מצינו על הפיוט האחרון בהרחבה שנקרא סילוק, אולם, לפי ענינו - הדבר מתאים מאוד, ולא אופתע אם יימצאו כתבי-יד שבהם הוא מכונה כך. ואסביר את דברי: בשבעתא דטל, ישנם אחד-עשר חלקים: פיוט למגן, פיוט למחיה, רשות, סדר יצירה ראשון, סדר יצירה שני (שהוא למעשה המשך עניני של קודמו), סדר פסוקים, פיוט, גוף, פיוט למקדש ישראל, פיוט לאותך, פיוט לטוב, ופיוט לעושה. כל מתבונן מבחין, כיצד בסוף ההרחבה הפיוטית הגדולה, בא פיוט קצר ("טל תן לרצות ארצך" לדוג') - ודבר זה בהחלט יכול להתכנות בתואר "סילוק". [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה קוראים יקרים, כפי שהודעתי, לכבוד יום השנה לסדרה - פרק מיוחד. שיחות בין ההורים של הגיבורים הראשיים של הסדרה אודותם; ולמעריצות הקיטשיות - תקווה לרומנטיקה! ;) [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה תימני וידידה היקרים, ברצוני להבהיר מספר דברים: א. חלק חשוב מהקשר בין אבי ואודוש, וההומור הנובע ממנו, קשור בעובדה שהקשר הרגשי ביניהם מתפתח בצורה מאוד חזקה. לית מאן דפליג, שאחרי שמכירים פחות משבועיים אנשים הנמצאים בקשר מצוי אינם אומרים דברי חיבה כה מופלגים אחד כלפי השני - אולם הקשר ביניהם מתפתח מבחינה רגשית בצורה מהירה למרות שמבחינה שכלית הדברים עדיין לא נחקרו עדיין (מה שקורה פעמים רבות לצערי הרב). ב. אחת מנטיותיה של אודוש היא לאתגר את אבי המרכזניק לצאת מהקופסא שלו ולעשות דברים שהוא לא מורגל בהם (כגון להזמין אותו לארוחה אצלה בבית, ולפקוד עליו בטבעיות לשטוף את הכלים וכו' וכו'). מעולם לא טענתי שזה שפוי שבחורה תכין ארוחה לבחור בתור הפגישה השלישית, או שזה מקדם קשר בריא, או שהייתי נענה בחיוב להזמנה כזאת. זו הסיטואציה ההומוריסטית שיצרתי, שכמדומני שיכולה לקרות (למרות שמעולם לא קרתה לי), ואינני טוען שהיא בריאה. ג. דבר פשוט הוא שמילות חיבה מוטב להן להישמר לשלבים יותר מתקדמים, אבל זה לא תמיד עובד כך. אני לדוגמא הייתי מאוד מאוד שמח לפתח רגשות אך ורק כלפי בחורה אחת שהיא תהיה אשתי, ושקודם תהיה החלטה שכלית ברורה, ואירוסין, ורק לאחר האירוסין ייתפתחו אצלי רגשות כלפיה. מובן מאליו שהדבר לא קרה, ובעוד שברוך ד' מעולם לא התאהבתי, לצערי הרב התפתחו אצלי רגשות כלפי משודכות שונות במהלך השנים, והיו שלבים שבהם נאמרו מילות חיבה (מכיוון שאני בחור קצת יותר מופנם לרוב הם באו קודם מצידה של הבחורה). המחשבה כאילו העולם עובד על פי תבניות, היא לעניות דעתי מחשבה מוטעית, מכיוון ששום קשר איננו דומה למשנהו, והרגשות נוטים להתפתח ללא קשר לבחינה השכלית של הקשר. ד. לשבת קרוב לבחורה על ספסל, לעניות דעתי הוא דבר טוב בקשר שמתקדם בצורה בריאה. אינני יודע מה לא צנוע בזה. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה רדף היקר, לענ"ד אתה מפספס את הנקודה. שיטתו של מרן הרב זצ"ל, היא שהאישה היא באמת עליונה מעל הגבר. ומכיוון שכך - היא שיטה אנטי-שובניטית מיסודה (כמובן בכל הקשור לשימוש במושג "שובניזים" לתיאור שובניזים גברי, בכל הקשור לשימוש במושג בתור עליונות של אומה - שהוא השימוש המקורי במילה - הרי שודאי שהרב זצ"ל סבר שעם ישראל מנושא מעל הגוים ואכמ"ל). בנוגע לפרטי הדברים, ודאי שאין גישתו גישה "פמניסטית". שהרי הגישה הפמיניסטית סבורה שאין הפרש בין גבר לאישה - ודבר זה שקר ביסודו ואכמ"ל. נ.ב. אם שגיתי בהבנת דבריך - הריני מבקש סליחה. [ליצירה]
תגובות