המקום שבו למדתי,
ספוג כעת דם.
החברים אינם.
הכל שומם.
דומם.
כיצד אחזור להלך,
במקום עקידת שמונה המזבחות?
חזקי פוקס
-
יליד תשמ"ב. רווק.
חבר מערכת במכון תורני.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] תשובות למגיבים ב"ה לאביטל - תודה על ההערה, באמת טעיתי, התיקון שלך איננו כ"כ מתאים למילים מכיון שהמושג "תבונה" ענינו להתבונן דבר מתוך דבר, ובענין ברכת הדעת הכונה להתבונן בדבר שנכשלת בו לראות מה אתה יכול להפיק ממנו - אבל לעת עתה תיקנתי כדברייך, ובלנ"ד בהזדמנות אשב לכתוב בית חדש. לדעה - מכיון שבברכת "קדושת השם" עסקינן, לכן הכנסתי את העבודה שאנחנו נהרגים על קדושתו וכו'. לעידו - א. מכיון שבברת "אבות" עסקינן, וכידוע נמצא שם המשפט הבעייתי מבחינה פירושו: "וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה" - ולא מובן אם הגאולה באה בגלל חסדי אבות (כפי שיוצא מהרישא של המשפט) או שהיא באה למען שמו (כפי שיוצא מהסיפא של המשפט) ומבאר הטור, שכונת המשפט "וזוכר חסדי אבות" ומביא בזכותם את הגאולה, ואם ח"ו תמה זכות אבות אזי הוא "מביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה", לכן נקטתי גם אני בבית של ברכת אבות באותה צורה - " כהגינך צור-חוצב בעדנו היום" - "כהגינך צור-חוצב" כמו שהגנת על אברהם אבינו כן תגן "בעדנו היום". ב. "למהר קץ שבעה" - הכונה לשבעת השעבודים שלפני הגאולה (האחרונה היא ישמעאל) שנזכרים במדרש הגדול לפרשת בהר. רדף - א. למען האמת לא קראתי בספרה של שלומית אליצור. הנוסח הארץ ישראלי, והנוסח הקבוע שנאמר גם בזמן אמירת פיוטים ניסחתי ע"פ מה שראיתי בספרים שונים שמביאים ציטטות מהגניזה. ב. התואר "גאולה" הוא על עצם מהות הקורבה שחיברתי שהינה בקשה לגאולה, ולא באה בתור תואר לפיוט עצמו, שהינו כאמור קרובה. ייתכן שעל מנת למנוע בלבול היה מוטב אילו הייתי קורא לה "קרובת תחנונים לגאולה". ג. אמנם נכון שהזכרת האור הינה דבר שבאה בתחילת מערכת יוצר, אבל מכיון שרציתי לדבר על הגאולה ולרמוז ל"כך היא גאולתן של ישראל קימעא קימעא" וכו', ובהשמך הקרובה לדבר על יום המשפט העתיד ("וזרחה לכם יראי שמי" וכו') לכן דברתי על האור. תודה רבה לכל המגיבים. [ליצירה]
- [ליצירה] שיר אופטימי! ב"ה הסיומת של השיר היא שאנחנו צריכים לבטוח בד' והוא יושיע אותנו, וזה דבר אופטימי! התקוה שלנו היא לבטוח בד', ואין יותר טוב מזה! [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה רדף היקר, הרב יחיאל מיכל אפשטיין זצ"ל בעל הערוך השולחן, חיבר ביאור למקומות מוקשים בירושלמי בשם מיכל המים. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה רדף היקר, כבר כתבתי שעידו צודק ושאל לנו להמשיך את הויכוח כאן. ובענין מי דובר אמת ומי משקר - זה הקב"ה יודע. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה גרשון ורדף היקרים, צר לי אם אינכם חושבים שהדבר ריאלי. המעשה אירע באמת, אבל כנראה שאני רגשן מידי, כי גבר אמיתי לא בוכה אף פעם, וודאי שאין לו לחלוחי דמעות בעיניים כשהוא חושב על דברים שכואבים לו.... [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה ידידה היקרה, אני מודה לך מאוד על תגובתך, שניכר שבאה מעומק הלב, אבל הנני חלוק מכל וכל על מסקנתך. טענת כנגדי שתי טענות: א. העובדה שאני מתאר שאודליה רוחצת באמבטיה איננה צנועה. ב. העובדה שאביאל הולך לפגישה בדירתה של אודליה איננה צנועה. אענה עליהן כסדרן - א. כל מה שכתבתי בפרק הנוכחי הוא: "אודליה חזרה לחדרה, פשטה את בגדיה, לבשה חלוק-רחצה ונכנסה לחדר השירותים. אודליה הורידה את חלוק-הרחצה, ונכנסה לאמבטיה." לא התכוונתי לתת תיאורים לא צנועים חלילה, אלא מציאות פשוטה שבה הבחורה מתרחצת לפני פגישה. אני לא הרגשתי שהדבר איננו צנוע, וצר לי אם זה פגע ברגשותייך. (ומה שאת כותבת כאילו הדבר קשור לרמת "דוסיות" וכדומה, במחילת כבודך לענ"ד הדבר נובע מרגישויות מסוימות שיש לאנשים מסויימים ואכמ"ל.) ב. העובדה שהפגישה השלישית מתקיימת בדירתה, נובעת מחוסר ההבנה של אודליה, שלאביאל לא יהיה נוח בסביבה כזו, ומתוך רצון שלה שהוא יעזור לה בעבודות הבית וכו', העובדה שהוא חש שלא בנוח עם זה הוזכרה מספר פעמים בסדרה, והיא חלק מהתפתחות (או אי-התפתחות) הקשר ביניהם. שוב אחוזר ואומר תודה על תגובתך, חזקי. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה רדף היקר, התואר "סילוק" בא לתאר את הפיוט האחרון בהרחבות הפיוטיות של החזן (הגדרה זאת ראיתי בספר של פרופ' דניאל גולדשמידט זצ"ל), וכך הוא מופיע בכל ארבעת סוגי הפיוטים שמכונים בשם הזה (המה אלה הזכורים לי כעת): א. סילוק דיוצר: בתקופה הטרום-קלאסית, פיוט היוצר היה מאוד ארוך, לעומת שאר חלקי היוצר שהיו מאוד קצרים, ומכיוון שכך, בסוף ההרחבה הפיוטית של החזן - בא הסילוק. (לא בכדי, בתקופת הפיוט האשכנזי, כאשר שאר חלקי היוצר מתרחבים ביותר, על פי רוב לא נכתס בילוק ליוצר). ב. סילוק דקדושתא: אמנם לעיתים היו מוסיפים פיוטי קדושה, אולם ההרחבות הפיוטיות באו בין חתימת "מחיה המתים" לבין הקדושה, ועל-כן, הפיוט האחרון של ההרחבה הפיוטית - הינו הסילוק. ג. סילוק דקדושתא קטנה: בתקופתו של הקליר, כאשר בא"י התחילו לומר קדושה בשחרית של חנוכה, הוא חיבר את ה"שמונה עשרה" שלו "אעדיף כל שמונה". בסוף המשולש, באה רק הרחבה פיוטית אחת, אולם בגלל שהיא ההרחבה היחידה המצויה ב"שמונה עשרה", היא מסתיימת בסילוק: "אתה פני משיחך". בדורות יותר מאוחרים, כאשר התחילו לומר קדושה גם בשחרית של ראשי חדשים, נתחברו סילוקים באותה מתכונת ע"י רבי פינחס ראש הישיבה, ופייטנים אחרים. ד. סילוק דקינות: בתקופה הארץ-ישראלית, נהגו לפייט את שחרית דשתעה באב, ב"ארבעה עשרה", כלומר בפיוט קצר לארבעה-עשרה הברכות הראשונות של שמו"ע, כאשר בתוך ברכת "בונה ירושלים" באו הקינות, ובסופן (שהוא סוף ההרחבה הפיוטית) - סילוק. (לדוג' הסילוק הקלירי "ויכון עולם") לאחר מכן, היו פעמים שהוסיפו השלמה לשאר הברכות של השמו"ע (לדוג' ההשלמה הקלירית "אתה א-לי אתה"), אולם ההרחבה הפיוטית הסתיימה. אין זה אומר שבכל מקרה של הרחבה פיוטית אנו קוראים לפיוט האחרון סילוק. ב"שמונה-עשרה" של פורים שבהן כל ההרחבות לברכת "מכניע זדים" הן שוות לא שייך לקרוא לאחרון שבהם סילוק. (אם כי נאמר לי פעם - ואיני יודע אם זה נכון, שבהרחבה הפיוטית ל "ויאהב אומן" שמצאה פרופ' אליצור בגניזה, שענינה פיוט מאוחר יותר של הקליר, שבו הוא הרחיב את היריעה על הפיוט שלו, והפך אותו לפיוט שמשלב את המקהלה - נמצא בכת"י לאחר הפיוט האחרון בהרחבה התואר "סילוק") כמו-כן בשבעתות של טל וגשם, לא מצינו על הפיוט האחרון בהרחבה שנקרא סילוק, אולם, לפי ענינו - הדבר מתאים מאוד, ולא אופתע אם יימצאו כתבי-יד שבהם הוא מכונה כך. ואסביר את דברי: בשבעתא דטל, ישנם אחד-עשר חלקים: פיוט למגן, פיוט למחיה, רשות, סדר יצירה ראשון, סדר יצירה שני (שהוא למעשה המשך עניני של קודמו), סדר פסוקים, פיוט, גוף, פיוט למקדש ישראל, פיוט לאותך, פיוט לטוב, ופיוט לעושה. כל מתבונן מבחין, כיצד בסוף ההרחבה הפיוטית הגדולה, בא פיוט קצר ("טל תן לרצות ארצך" לדוג') - ודבר זה בהחלט יכול להתכנות בתואר "סילוק". [ליצירה]
- [ליצירה] מענה לתגובות ב"ה כמענה לתגובות הנלבבות: מיכל - מנהג אשכנז הקדום היה שמסדר הקידושין מקריא לפני החתן את מילות "הרי את" וכו' (שלא לבייש מי שאינו יודע לקרוא), במילה "לי" חששו שמסדר הקידושין יקריא אותה כמות שהיא ומישהו עלול לחשוב שהוא זה שמקדש את הכלה, ולכן תיקנו שבמקום לומר "לי", ושהחתן יחזור אחריו, הוא אומר לחתן "זאגט 'לי' " - כלומר "אמור את המילה 'לי' ", והחתן כמענה אומר: "לי". לוגן - כדרכו של סיפור, הוא מתגולל הלאה. כך זה בחיים האמיתיים, השיחות היום יומיות לגבי הצעות שידוכים וכדומה, לא אורכות יותר מדקות ספורות, וכך השתדלתי לעשות בסיפור. אם תקרא סיפורים נוספים בסדרה - תראה שבכל אחד אנ משתדל להתאים את העלילה למציאות. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה רדף - לענ"ד ניתן להסביר את הסיפור על מרן הרצי"ה זצ"ל בשני דרכים: א. הרב הקפיד על זה שבחורים מהישיבה לא יתחתנו עם הפסולות לכהונה, מכיוון שהוא באמת חש שהם כמו תלמידיו. הבחור שעבר על הציווי - נענש. ב. הרב ראה ברוה"ק, שהזיווג של הבחור לא יעלה יפה, ולכן ניסה למנוע זאת. הבחור שלא הקשיב - קיבל את התוצאה הצפויה. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה ההליכה מהבחור היא בגלל השוני ביניכם, אז למה באה השאלה בסוף? [ליצירה]
