המקום שבו למדתי,
ספוג כעת דם.
החברים אינם.
הכל שומם.
דומם.
כיצד אחזור להלך,
במקום עקידת שמונה המזבחות?
חזקי פוקס
-
יליד תשמ"ב. רווק.
חבר מערכת במכון תורני.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] ב"ה כעת תיקנתי את התקלה, והפרק אמור להופיע במלואו גם בדפדפן אקספלורר. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה קופץ היקר, לשאלתך - חיי מוהר"ן עם ההשמטות עמ' קסא': "ודע, שיש בידינו כתיבת יד רבנו ז"ל, שכתב בעצמו, וזה לשונו: דעו אחי ורעי, אגלה לכם סוד, ותצניעו את הסוד הזה להיות כמוס ביניכם, כדי שלא להרבות מחלוקת בישראל. דעו, שהזיידע מעיר שפאלע – שהוא יודא ליב בן ברוך המפורסם – תדעו, שאני בקדושה והוא כנגדי בטומאה, ואני הזקן האמיתי שבקדושה, זקן זה קנה חכמה, דברים של עתיק יומין, והוא זקן שבטומאה, ועל זה נקרא זיידע, שהוא הזקן שבסטרא אחרא, היינו אבי אבות הטומאה. ובשביל זה עסק כל ימיו בצדקה, כדי לבטל כח הצדקה של ישראל עם קדוש שנותנים כדי להכניע כח של אבי אבות הטומאה, שהוא טומאת מת, בחינת צדקה תציל ממות, והוא השתדל בצדקה כדי להתגבר בכחו ח"ו על צדקות ישראל עם קדוש. עכ"ל." [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה קובי היקר - לא פירטת בתגובתך, מה במחשבות שהובעו בפרק, נתפס בעיניך כבלתי-אמין, אם תעשה זאת - אוכל להגיב. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה רדף היקר, התואר "סילוק" בא לתאר את הפיוט האחרון בהרחבות הפיוטיות של החזן (הגדרה זאת ראיתי בספר של פרופ' דניאל גולדשמידט זצ"ל), וכך הוא מופיע בכל ארבעת סוגי הפיוטים שמכונים בשם הזה (המה אלה הזכורים לי כעת): א. סילוק דיוצר: בתקופה הטרום-קלאסית, פיוט היוצר היה מאוד ארוך, לעומת שאר חלקי היוצר שהיו מאוד קצרים, ומכיוון שכך, בסוף ההרחבה הפיוטית של החזן - בא הסילוק. (לא בכדי, בתקופת הפיוט האשכנזי, כאשר שאר חלקי היוצר מתרחבים ביותר, על פי רוב לא נכתס בילוק ליוצר). ב. סילוק דקדושתא: אמנם לעיתים היו מוסיפים פיוטי קדושה, אולם ההרחבות הפיוטיות באו בין חתימת "מחיה המתים" לבין הקדושה, ועל-כן, הפיוט האחרון של ההרחבה הפיוטית - הינו הסילוק. ג. סילוק דקדושתא קטנה: בתקופתו של הקליר, כאשר בא"י התחילו לומר קדושה בשחרית של חנוכה, הוא חיבר את ה"שמונה עשרה" שלו "אעדיף כל שמונה". בסוף המשולש, באה רק הרחבה פיוטית אחת, אולם בגלל שהיא ההרחבה היחידה המצויה ב"שמונה עשרה", היא מסתיימת בסילוק: "אתה פני משיחך". בדורות יותר מאוחרים, כאשר התחילו לומר קדושה גם בשחרית של ראשי חדשים, נתחברו סילוקים באותה מתכונת ע"י רבי פינחס ראש הישיבה, ופייטנים אחרים. ד. סילוק דקינות: בתקופה הארץ-ישראלית, נהגו לפייט את שחרית דשתעה באב, ב"ארבעה עשרה", כלומר בפיוט קצר לארבעה-עשרה הברכות הראשונות של שמו"ע, כאשר בתוך ברכת "בונה ירושלים" באו הקינות, ובסופן (שהוא סוף ההרחבה הפיוטית) - סילוק. (לדוג' הסילוק הקלירי "ויכון עולם") לאחר מכן, היו פעמים שהוסיפו השלמה לשאר הברכות של השמו"ע (לדוג' ההשלמה הקלירית "אתה א-לי אתה"), אולם ההרחבה הפיוטית הסתיימה. אין זה אומר שבכל מקרה של הרחבה פיוטית אנו קוראים לפיוט האחרון סילוק. ב"שמונה-עשרה" של פורים שבהן כל ההרחבות לברכת "מכניע זדים" הן שוות לא שייך לקרוא לאחרון שבהם סילוק. (אם כי נאמר לי פעם - ואיני יודע אם זה נכון, שבהרחבה הפיוטית ל "ויאהב אומן" שמצאה פרופ' אליצור בגניזה, שענינה פיוט מאוחר יותר של הקליר, שבו הוא הרחיב את היריעה על הפיוט שלו, והפך אותו לפיוט שמשלב את המקהלה - נמצא בכת"י לאחר הפיוט האחרון בהרחבה התואר "סילוק") כמו-כן בשבעתות של טל וגשם, לא מצינו על הפיוט האחרון בהרחבה שנקרא סילוק, אולם, לפי ענינו - הדבר מתאים מאוד, ולא אופתע אם יימצאו כתבי-יד שבהם הוא מכונה כך. ואסביר את דברי: בשבעתא דטל, ישנם אחד-עשר חלקים: פיוט למגן, פיוט למחיה, רשות, סדר יצירה ראשון, סדר יצירה שני (שהוא למעשה המשך עניני של קודמו), סדר פסוקים, פיוט, גוף, פיוט למקדש ישראל, פיוט לאותך, פיוט לטוב, ופיוט לעושה. כל מתבונן מבחין, כיצד בסוף ההרחבה הפיוטית הגדולה, בא פיוט קצר ("טל תן לרצות ארצך" לדוג') - ודבר זה בהחלט יכול להתכנות בתואר "סילוק". [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה תמי היקרה, כאשר ד' מוסר בידי הנביא ישעיהו את הקורות לעתיד לבוא, הוא אומר: "והיה טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע". כנראה שנבואתו התקיימה לגבי הערתך - עוד בטרם כתבת שישנם בפרקים האחרונים משהו "סטטי שלא מתקדם", כבר כתבתי ופרסמתי את הצד השני של הפרק - שבו ישנה תפנית בעלילה. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה רדף היקר, זה בדיוק הענין. הרב אברהם יצחק שקוע בעצמו ובמוסד שהוא אוהד, ומכיוון שכך כל כולו שקוע במאבק בין המוסד הזה למוסד המתחרה. לגבי שאר המוסדות - יש סתם זלזול. - זה מה שהובע בפרקים הקודמים. בפרק הזה, אני פשוט מנסה להאיר אור על הגוש, וכדרכי-בקודש להיות ביקורתי כלפי כל דבר. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה רדף היקר, כבר כתבתי שעידו צודק ושאל לנו להמשיך את הויכוח כאן. ובענין מי דובר אמת ומי משקר - זה הקב"ה יודע. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה תמי היקרה, לקחתי לתשומת לבי את הערתך לגבי המחשבות, את צודקת בהחלט. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה ידידה היקרה, א. לגבי אביאל - לי הדל, הזדמן מספר פעמים במציאות שבה היו רגשות וכו', לומר דברים מעין אלה למשודכות. ולמעשה המציאות המתוארת בפרק הקודם של: "איזה משפט חמוד היא אמרה עכשיו, היא כל כך חמודה." – חשב אביאל לעצמו, ומבלי-משים פלט: "אוף, עבר לי משהו בראש, אבל אני לא יכול לומר לך אותו." - "דבר טוב?" - "כן..." – השיב אביאל מתוך מבוכה. - "אז תאמר אותו." - "את בטוחה?" - "כן." - אביאל נלחץ קלות, ואמר מתוך מבוכה גדולה: "אודליה... המחשבה שעלתה במוחי היא... שאת ממש ממש חמודה." היא מציאות שאירעה הלכה למעשה לפני מס' חודשים ביני לבין משודכת (לא! אני לא אביאל! אבל לפעמים אני מכניס דברים מסוימים מהעבר שלי לסדרה... ולמעשה, כשאני מהרהר בזה כעת-גם כל התיאורים בפרק הזה (מלבד כל המעשה עם "יקירתי" שהוא פרי דמיוני הקודח - אני לא נוהג לתת דרור ללשוני במילים מעין אלה, ומלבד השאלה בסף הפרק, שיועדה על מנת ליצור רמה מסוימת של מתח), הם דברים שאירעו לי במציאות.(בסיפור על המשודכת לשעבר של אביאל שהוא לא זיהה אותה, שונו פרטים מהותיים, על מנת שלא יהיה מצב שהיא תזוהה.) ב. לגבי אודליה - אודליה היא מסוג האנשים שאינם מפנימים את הכלל "לא כל מה שחושבים צריך לומר" וממילא היא אומרת דברים מרובים שאינם במקום. ואצלי - כשמגיעים למצב שיושבים אחד ליד השני על הספסל, אני בד"כ זה שמעיר על זה מתוך סיפוק. (אגב - מדוע הענין מעורר בך חוסר נוחות? האם כדאי שאחדול ממנהגי?) [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה רדף - לא ירדתי לסוף דעתך. התוכל לבאר דבריך? [ליצירה]
