אני אדם הולך ובוכה
הבכי מתערבל בתוכי
מכלה אותי מבפנים
אדים של כאב עולים ממני
מרוקנים אותי עד תום
אני עומדת לפניך כולי
בתחינה
...
בהירות חדשה מנביעה מתוכי
ציפורים השמיימה
אני אוספת את כל הכאב
לאגרוף
ומעלה אותו לקורבן
אליך
כן, דווקא לאגרוף, ולא בגלל כעס- אלא כביטוי לעוצמה, כל הכאב והמתחים והלחצים מתכנסים לכדי פקעת אחת חזקה, בתהליך של פורקן שפורק את הכל ממני, את כל הרע והקשה, והכל מועלה אליו לקורבן.
אולי לא לגמרי מובן... השתדלתי.
[ליצירה]
תגובה (מאוחרת) לאודיה
כן, דווקא לאגרוף, ולא בגלל כעס- אלא כביטוי לעוצמה, כל הכאב והמתחים והלחצים מתכנסים לכדי פקעת אחת חזקה, בתהליך של פורקן שפורק את הכל ממני, את כל הרע והקשה, והכל מועלה אליו לקורבן.
אולי לא לגמרי מובן... השתדלתי.
[ליצירה]
הרעיון עבר בצורה חזקה. ועם זאת, קצת עוכר שלווה: אבל איפה את באמת? אני מתכוונת, באמת הכי פנימית - חייב להיות מקום שהוא יותר, לא ? כי איך את רואה את החיים הלאה, נגיד זוגיות ומשפחה, עם הפסיחה הזאת על שתי הסעיפים?
סתם תהיות. כתוב טוב.
[ליצירה]
אהבתי מאד.
יפה כל כך איך שאתה מעביר חוויה שמשותפת (לצערי) לכולנו...
אהבתי במיוחד את:
"שפתי ממוללות את ברכות השחר, מפזרות אותן לכל עבר"
"שצף של מילים...ישפך על רצפת ארמונו"
"כמו לרקוד לבדי קטע של מחול המיועד לקבוצה"
וגם את הדימוי של הסוסים המתפרעים.
תגובות