אתה,
משאיר לי חום
ולוקח לי קור
ומותח
עד שרותח.
דמי מבעבע
ואתה
מוכן כמו אוכל על השולחן.
חוליותיי התפוקקו
רישרש גם הסכו"ם,
מאנרגיות השיחה
שאריות "האזינו"
משפתיי אני מוחה,
ותחת מפית זו, שאת פי נגבה
אתה ואני,
מרעב נגווע.
[ליצירה]
מתוק לאללה
פילוסופי עם פאנץ' פו הדובי.
בתור אחת שהייתה חננה רצינית בתיכון, ומאידך לא טרחה לחכות עד עשר כדי לאכול את הסנדביץ' שלה, ובאופן כללי לא הכי מסתדרת עם גבולות שרירותיים, אני לגמרי מזדהה.
[ליצירה]
נחמד לראות תהליכים של התבגרות והתמודדות שעוברים עליך, דרך היצירות. ובמקביל שלא איבדת את הילד הישן והדי נודניק שמנפנף ביכולותיו הבלתי ניתנות לערעור לשנון שנינויות בסוגריים מרובעים.
[ליצירה]
היי אורנה
במקרה עליתי על קיומך כאן. קיומך במובן של יצירות. אין לך מושג כמה החיים שלך נשמעים שונים ורחוקים ממני ובכל זאת מתוך הכתיבה האמיתית והזורמת דיברה אלי. במיוחד הסיפור הזה, שמתאר התרחשות שגרתית מן הסתם בביתך, גרם לי לחשוב על הכמיהה של אשה כמוך "בניין שלמית", אני קוראת לכן (את מן הסתם גם עונה ללוק החיצוני של ההגדרה, כך אני מאמינה), לקצת לבד. לאישיות עצמאית, אינדיבידואל במרחב המקוון. להתנתק מההגדרות של אמא (ל-11 ילדים שיואו) ורעיה ולהיות קצת מישהי, שמקבלת מיילים ותגובות. הא לך תגובה - אוהדת.
[ליצירה]
כואב ונוקב
מכירה מקרוב סיפור כזה. יש גם ילדים בדרך. אז אולי אפשר ללמוד ממך כמה דברים, אבל אולי אתה תוכל ללמוד בהמשך, ומוטב לפני שהילדים באים כי אז זה הרבה יותר קשה, ששום דבר לא חייב להיות סופי או סופני. שום דבר שלא תרצה בו.