בת 18; חובבת בלטריסטיקה על כל גווניה ושירה בפרט.
מעריכה ביקורת בונה.
עם פרישתה של אוטורפה (מוזת הליריקה) מחיי הליריים, מודיעה גם אנוכי על פרישתי מהאתר. :)
קישורים שאקח עימי
ציטוטים, אמירות
"הדבר היחיד שלמדנו מההיסטוריה הוא שלא למדנו מההיסטוריה דבר."
[ליצירה]
מניסיון-זה אפשרי...להתאהב בידיד זה למעשה יכול להיות הקשר הכי טוב בעולם כי הוא בראש ובראשונה מבוסס על חברות אמת ואחרי כל האהבה מה שנשאר בסוף זאת חברות...
[ליצירה]
אוי הכאב...אפשר ממש להרגיש אותו!כל כך מוחשי מתוך השיר...
תמיד אני חושב,האש היא דבר כל כך אבסורדי..כל כך לא ברורה,כמו הלב שלנו...היא יכולה לשרוף ולכלות כל מה שעומד בדרכה,ולהשמיד ולהרוג,כמו ליבנו בהאהבה...ומהצד השני,היא מחממת כשקר וטובה כשעצוב,מאירה כשחשוך וכשלא מוצאים את דרך הישר והטוב...היא הדבר הראשון שרואים אצל אהוב,האש הדולקת באישוניו,כמו אש אמיתית...שמוכנים להקריב הכל למענה...
הלוואי ונזכה כולנו לראות ולהצית רק את אש התמיד,האש הטובה והמאירה,שתדריך אותנו על דרך הישר והאמת,ושתמצא לנו אהבה קרובה לבוא...
והמתים אשר קראו את הדמעות הקרירות,עתה יוכלו להתחמם בצל אש של חיים,ויחייכו בקברם כשיראו את כל השמחה הפורצת כך,מתוך לב האדם...
תודה לך יולי!
[ליצירה]
קריאת הבית השני המליטה מפי אנקת תדהמה,
מה מושלם החרוז מה קולעת ההטעמה.
קראתי אותו ושניתי, והשיר כולו כמנגן,
לקול חלילך החורז בלי עמל עוד כהן וכהן
את המילים הקולעות ביותר לביטוי
מתוך נפשך בתוכה היופי מצוי.
[ליצירה]
האנלוגיה של השיניים הנושרות לאהוב שעוזב- מצמררת משהו, אבל עם כל החוזק, היא ממלאה היטב את התפקיד שיעדת לה- עוצמה, זיעזוע. הזדהתי עימך מאוד. מצאה חן בעיני גם האנלוגיה הניגודית בין שני הבתים. היא ממחישה בצורה יוצאת דופן את כאבך.
נוסף לאהודות. תודה לך, וסופ"ש מקסים!
[ליצירה]
אהבתיייייייי
לא הפסקתי לצחוק כל הסיפור... נחמד מאוד, מתוק...
מסכימה עם ניצן ופרח שהציניות שולטת בסיפור וזה מוסיף המון... קליל ביותר וגורם לך לרצות וליקרוא עוד ועוד ועוד... כמו שאמרתי א-ה-ב-ת-י!
[ליצירה]
לא מתיימרת להיות פילוספית או פסיכולוגית, אבל מתוך החיים שלי אני יכולה לומר לך שהמקום הזה נמצא בכל אחד מאיתנו. גם לך יש המקום הזה בלב בו ישנה אהבה, תקווה, שלווה ושלום.
עזבי את העולם החיצוני, הביטי בעצמך, כיצד את מסתכלת על העולם...באילו עיניים את בעצמך מביטה בו? אם תסתכלי היטב, את תביני שאת מצליחה לראות כל כך הרבה שחור בעיניים משום שעינייך הן שחורות. העולם לצערנו, וכך גם מראה ההיסטוריה, לעולם לא יתקן. כך שהאפשרות היחידה שלך היא בעצם לנקות את העניים שלך ולמצוא בכל הרע גם את הטוב, שלצערי הוא כל כך מועט. אה, בעצם יש לך עוד אופציה: להישאר מתוסכלת ולבכות מדוע הכל קורה דווקא כך.
תקשיבי, אני אומרת לך בנימה הכי חברותית, שלא תחשבי לרגע שאני צינית. אני בעצמי רק לפני מספר שבועות יצאתי ממשבר קשה מאוד.
ועוד דבר, בחום רב אני ממליצה לך לקרוא את "האלכימאי" של פאולו קואלו, אם טרם קראת. ואם קראת, כנראה את צריכה לחזור אליו שוב פעם.
בהצלחה!
ותזכרי, אם תחייכי לעולם, הוא יחייך אלייך בחזרה! :)
לילה טוב!
[ליצירה]
תודה לכל המגיבים.
ייתכן והשיר באמת לא כל כך ברור, זאת משום שכדי להבין אותו כמו שצריך, יש צורך להכיר אותי תחילה...:)
אם כך, אנסה ב"קצרה" להסביר אותו:
בשיר הספציפי הזה אני מבקשת מה' שייתן לי את הכוח לא להיכנע לחולשות שלי בתור בת-אנוש ולהצליח לעמוד בנסיונות הכי כואבים וקשים."ואם ינתק החבל" (=חבל הטבור=אימי) אני אפול ואבכה לפני הקב"ה. החבל הזה, חבל הטבור ,כל החיים שלי הזין אותי, לא רק במשמעות המילולית של המילה. אבל כשהפרח הזה, זאת אומרת-אני, הבשיל, הוא החליט לחפש את עצמו, לחפש את השם (הקב"ה), זה שהיווה את החלק הרוחני בקיום שלי, זה שנתן לי את נפשי.
לאימא שלי קשה לשחרר אותי ולהבין שאני כבר לא הגוזל שלה בלבד.
ובסיום השיר, אני שוב מודה ומתוודה על יכולותי המוגבלות, ועל כך שאני מרגישה שאין לי הכוח להכיל את הקב"ה בליבי, ואני לא מתלוננת על כך, אלא מבקשת שהוא ישמש לי גב ויתמוך בי...
מקווה רעיון השיר נהיה יותר בהיר ונהיר. :)
[ליצירה]
אהבתי את פרץ הרגשות. זה נראה כאילו לא חשבת בכלל על מה לכתוב, פשוט כתבת. ואז, כל כמה מילים לחצת על enter. אהבתי. מאוד. I've seen enough grey for a lifetime -אני אאמץ את המשפט הזה (אם לא אכפת לך כמובן)
[ליצירה]
מקסים כהרגלך! איך שאתה מצליח לגעת בי כל פעם מחדש...תענוג לקרוא משיריך!
"...מתבונן בצבעי האדום הזועק.
כדם מלאכים שותתים מכאב,
כנהר מגועש, שקִצפו מתגאה."-אני ממש יכולה לראות ולהרגיש את השקיעה הזו...אתה מדהים!