[ליצירה]
זהו? מסיימים בית ספר?
:)
אני לא יודעת איפה למדת, ומה וכו', אבל מן הידוע הוא שהרבה יוצאים עם תחושה מרה בפה מהחינוך שהרביצו בהם. ויש גם סימנים כחולים לפעמים.
אני חושבת שהיופי בלצאת מהמסגרת, הוא לגלות סופסוף מה *אתה* שווה, ולחשוב פתאום מחשבות עצמאיות משלך, ולגלות דרכים שאולי נחסמו בפניך, כי הם לא התאימו ל"דרך" של המחנכים.
וזה שיעור גדול מאוד. לראשונה אנשים מקיימים ללא צביעות, בלי מי שיכריח אותם. וזה היתרון.
(אני מקווה, אגב, שכתבת על זה, אחרת כל התאוריה שלי יכולה ללכת לחפש ת'צמה במקום אחר..)
בכולופן, זה כתוב טוב מאוד. אהבתי.
ותצליח.
[ליצירה]
צחי יחמוד!
אל תתיחס לאוריאל הפלצן, הוא כנראה מקנא בך שאתה כזה כישרוני....
בסניף אתה הכי גבר ומרים דברים ומשמח את כולם!
היצירה הזאת היא הכי טובה שקראתי בצורה! (אפילו שזה היה גם בעלון...)
קיצור- תמשיך לכתוב לצורה כמו אח שלך... זה אדיר!
[ליצירה]
ספיחס?
כבר?
-----
אדם בא לעולם ושתי ידיו קפוצות כאוצֵר מטמון, ועוזב את העולם כשידיו פרושות כאומר: "לא נחלתי כלום מן העולם הזה".
משו כזה.
ויותר אין לי מה להגיד.
נו, אתה רגיל להשתתקויות שלי.
[ליצירה]
מ-ז-ל טוב!!!
סימן טוב ומזל טוב, סימן טוב ומזל טוב!
עוד ישמע בהרי ייוווודה ווובחוצוות ירושליייים!!!!
(רגע, זה לא ממש קשור, הא?)
לקח זמן לקלוט ש: טו"ב זה 17.
[ליצירה]
מגיבניק,
תסתום.
ועכשיו ברצינות. יש אנשים שלפעמים באמת צריך לייבש אותם באופן חד משמעי, בשפה חד משמעית, באופן קצר וקולע. אז בואו כולם ביחד, שלוש ארבע ו...
שמואל, תסתום! יותר חזק לא שומעים...שמואל ת-ס-ת-ו-ם! אחח ככה טוב.
ועכשיו, מה שאני הבנתי מהשיר האינפנטילי הזה:
הפיגוע שהיה בקו 2, בו נרצחו נשים, גברים, ילדים ותינוקות, נגע לליבו, וזיעזע את אמות סיפיו של מר שמואל, שכן, רצח שכזה גורם באופן ישיר לחיסולה של ההודנא ע"ה שבכלל לא נולדה, אבוי!
דהיינו, עזוב אותך, אז נהרגו עוד 20 איש, שטיות, נהרגו כבר יותר מאלף.
הנה משפט שאמר אברהם פורז, ממש לאחר הפיגוע, אני מצטט:
"יש לתת לאבו מזאן ודחלאן עוד הזדמנות, לשקם את ההודנא. ישראל לא צריכה להגיב ולפגוע בהודנא, ממילא, במקרה שהם יכשלו (אבו מזאן ודחלאן) יהיה עוד פיגוע ואז יהיה אפשר להגיב".
האוזניים שומעות והלב ממאן להאמין. לא יאומן.
אז שמואל, תסתום.
[ליצירה]
הממ...
מאז היותי ילד עוררה בי המתמטיקה סלידה אינסנקטיבית. מטבע הדברים הסיפור גרם לפעולתם של נוגדנים מסויימים, בקטעים מסויימים ולפעמים אפילו לתחושה של סלידה ממש.
בסוף הם התמוססו כלא היו, הנוגדנים.
סיפור שגרם לי להרגיש שמחה עצובה כזו.
---
יש לי מחר מבחן במתמטיקה. הצילו.
[ליצירה]
**
לרגע קלטתי, שהתגובה שיצאה לי קצת מגעילה.
אז סתם הבהרה: זה לא שאני בא להוריד בערך הסיפור הזה, הוא עשוי ממש טוב, אבל לא לזה הייתי קורא שפה עגנונית, לדעתי.