בלילה ההוא התאבלתי על אובדן היופי
על סוף הרוע מיררתי.
על כל מה שהיה ואיננו, שנשבר
בכוונה תחילה
בידי איש צר ואוהב.
הטוהר המעושה נטמא,
הלכלוך התפוצץ.
אני צריכה אותך שתחזיק לי את היד -
אבל מי אתה.
תגובות
אהבתי את הכל!
פשוט מלא עצמה....
ועדין מן קורטוב של עצבות,טיפה של מיסתוריות,
פשוט כתיבה נפלאה...
תודה עדי.
פרח בר.
[ליצירה]
הוי, שתהיה לי בריא,
נו, תעשה טובה, אז עכשיו אתה לא הולך למדורות ולא מתכופף לחפש סוכריות? אהבה, מה משנה האהבה אם אתה
חייב לזכור מאין באת, ולא רק זה- להיות מסוגל לחזור לשם (ככה נראה לי).
ואולי קצת קשה
לראות את האור המנצנץ
כחול, אדום, צהוב, ירוק,
כשהוא רחוק כל כך.
והגב כואב, ואתה רק הולך אל
ילדים קטנים שפעם היו
אתה.
מעניק להם קצת ממך,
ירוק, צהוב, כחול, אדום,
איך לא שמתי לב וכבר שכחתי...?
[ליצירה]
...
כתוב טוב.
אבל, לפי דעתי, יש עוד מקום לרומנטיקה ה'ישנה'...
אבל היא ישנה. למה? ההרגל שמתאים עצמו למציאות, חוסר ברירה? המצב הנפשי בתקופתנו הפוסט-מודרניסטית?
הכל זה פשוט מבחירה מודעת. ואם היה רוצה, היה יכול לאהוב אותה עוד לפני הסוף הנחוץ כל-כך, המזוייף כל-כך, של האהבה המלאכותית כל-כך, שלא הייתה בעצם.
תגובות