בתוך כל השקט
הזה
עצמתי עיניי
חלושות
ואז ראיתי דמותה
פוסעת בין
דקויות
המון צבעים
נשמעו
ולחש אימים
עטף
קולה הורוד
מלטף, מתפנק
וריח
של פעם,
צליל בדידות
ומרחק
[ליצירה]
ההמלצה היתה יותר מבמקום, איך אפשר שלא להזדהות-
בדיוק התיאורים, ברגישות לתחושות הקטנות, למחשבות ולאמת הכ"כ, כ"כ...
רק שתדעי- שאחרי הכל- כורסא איכותית תישאר איכותית, ואל תיכנעי לשחק המשחקים ולההפך, בעל כורחך לכסא ים, או ספסל רעוע.
אני מאמינה (ומקווה גם בשבילי), שבסוף יבוא הבנ"א שיעריך את זאת ויישאר, עד בלי סוף, עד בלי די, עד...
יתקן הריפוד, יאוורר וישקיע, יחזק הצבע שדהה וירגיע.
רק טוב ואושר!
[ליצירה]
משפט נכון, אבל חסר פואנטה ועומק המתבקש במשט אחד המתיימר להיות יצירה בפני עצמו.
לגופו של עניין, יש דברים כואבים מחרטה ואולי נובעים ממנה- פיספוס למשל, אבל למה לדכא?
שתמיד תהיי בשמחה :)
[ליצירה]
שי- נתן אלתרמן כתב את אחד המשפטים היפים והנכונים ביותר שנכתבו אי פעם, לעניות דעתי, והוא: "ישנן יפות ממנה אך אין יפה כמוהה".
לכל אחד ואחת המיוחד שבה, היופי שלא תמצא אצל אחרות...
מתוך ידיעה שאתה כותב סיטואציות קיימות, נותר לי רק לאחל- המון בהצלחה ואושר!
איה :)
[ליצירה]
שי- אני בהחלט רואה אותך לוקח את שתי השורות האחרונות ומפרסם אותן כיצירה בפני עצמה- מסכימה שזו היתה יצירהמוצלחת גם ככה (ומעניין טעמם השונה והבנתם השונה של קוראים- ע"ע הצעתה של מלודי...) ועם זאת, אני חושבת שיצירה זו יפה בפשטותה, בחוסר העמימות והמסתוריות שלה, בתיאור הכנה, האמיתי והמעורר הזדהות של תחושה מוכרת.
[ליצירה]
אהבתי את מסגרת הבתים ואת התקופה השונה שהוכנסה בכל אחד מהם, בלי לפגום באחידות.
כבני מרון נעמוד
חוששים ויראים
מאימת דינך
ומעשינו
מתנקים מחטאים,
נחרדים מכל
שופר
שיזעק בקול,
את שברינו,
תרועתינו
לאדון הכל.
תגובות