את מוזמנת
לסיור מודרך
בחדרי ליבי.
הרי את מבקשת
להוכיח לעצמך
ולי
כמה קטן הוא כאבי.
בואי.
שוטטי
בין התאים
בין כל השחור הזה
העוטף
את חיי
טיילי להנאתך
ובתום הסיור
ספרי לי
אם הזלתי
דמעה אחת
יותר מדי..
[ליצירה]
"לילה אחד, כשהלכנו בתוך העיר, היו לי כמה הרהורים על אנשים שחיים פה, האם הם שונים מאיתנו.."
וכמו שאמרתי בעבר- יש ממשיך לשלמה ארצי- אהבתי מאוד!!!
[ליצירה]
הי,
חומד,
אני יודעת שזה לא קל בכלל.
אני מתארת לעצמי שאת רוצה, ומנסה, ומרגישה שזה גדול עלייך, שאת נבלעת.
אני מנסה להבין מה עושה לך יותר רע, זמן הגלישה, או אופי הגלישה.
אבל אולי הגלישה הזו היא כמו קשר חונק, עם מישהו שאתה אוהב, אבל שלא משאיר מרחב, ולפעימים בדברים האלה אולי כדאי להפסיק לגמרי לתקופה מסויימת, כדי לא להרגיש כבולה ותלותית בזה. כדי להתנקות.
ואז לחזור. מודעת לעצמך, פחות נעלמת, פחות נכשלת.
מה דעתך?
[ליצירה]
אהבתי, כתמיד.
אבל אני לא חושבת שהבנתי מספיק...
[ליצירה]
[ליצירה]
שי- אהבתי!!
שומעת את בכיו של הילד
שמתחבא בחדר סגור
בועט בכל כוחו בדלת
וחושב בלב שאסור
רוצה רק לחזור למציאות שידע
עם אמא בגן, בשלווה
כשיכל ללכת ולאחוז בידה
רוצה להרגיש אהבה...
ומגלה ילד שגדל
והפך שלם ואיתן
..
אולי דווקא בגלל
אותו זיכרון קטן.
תגובות