כנר בחשיכה
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] כתוב למעלה שיר בדיחה לא... מה קורה לחוש הציני הבריא שלנו מה? [ליצירה]
- [ליצירה] למרות שאני בדרך כלל לא אוהב את הסגנון המאוד ישיר ולא מקושט הזה, אני חייב להודות שיש כאן כמה אמירות חזקות, בעיקר בשורות האחרונות, בטואו רגשות שאני שותף להן מאוד. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה אחרי רוב הסתווים מגיעים אביבים ופריחות. אבל תמיד יש יוצאי דופן [ליצירה]
- [ליצירה] קודם כל, מבלי להרוס יותר מדי מקראת השיר עצמו, מדובר בלילה שלא רואים בו מימלא. דבר שני לפחות הייתי ער, שזה הרבה במקומות וזמנים מסויימים. דבר שלישי, כמו בראשון, אני חושב שמה שכתבתי מתעסק גם בזה. דבר אחר :(ועכשיו אני סתם פורק עצבים בכלליות, אז אנא רעות,על תקחי את זה אישית) אין לי בעיה אם אנשים שאין להם מה לומר. באמת קשה לגבש אמירה על כל נושא שבעולם, והרבה אנשים גם לא מי- יודע מה מוכשרים בלהעביר את המסר. אני לא יוצא מהכלל הזה. אני מבין גם את הרצון להביע אהדה כללית. סבבא. אבל חוסר ענייניות זה מעצבן. לא שכולם צריכים להיות כבדים. להפך- כמה חצילים פה ושם עוד לא הזיקו לאף-אחד. אבל כשהמסה המרכזית של התגובות באתר הם לא ענייניות- זה מעצבן. זה אתר ליצירה, לא לפרסום עצמי והסתחבקות. ראיתי פה באתר יצירות נפלאות, שבמקום להוליד דיון פורה ומעמיק, גררו שירשורים סתמיים ושוליים. שוב רעות- זה לא התגובה שלך, זה סתם משהו כללי שמפריע לי מאוד. אני מצטער שוב על הכבדות אבל חבל שהאתר לא יהיה אכותי. בברכת ונהפוכונהפוכונהפוכונהפוכונהפוכו... נביש [ליצירה]
- [ליצירה] בדקתי את התמונה בנגטיב על המחשב- מסתבר שזו בחורה כהת עור... באמת אחה אתגר שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] זהו גורלו של המאמין, להיות מודע לזה שהוא לכוד בין רוח לחומר, ושהוא לא אמור לוותר על אחד מהצדדים אלה לנסות ליישם אחד בשני... ועל כך אמר רבינו 2 דברים (לא בציטוט מדיוק) א- יש שאלות שמגיעות מהחלל הפנוי ואין להם תשובה ומצד שני ב-אין שום ייאוש בעולם כלל!!! [ליצירה]
- [ליצירה] הקטע מוכל בתוך עצמו. ההנחה- שאין לה נשמה- לא מוסברת, וגם לא מועברת למישור שאפשר להבין מה הכוונה, מעבר לתחושה כללית של ריקנות. אבל הכתיבה מצויינת, מכניסה לאווירה, אין מילים מיותרות, התיאורים במקום. מצפה לעוד נביש [ליצירה]
- [ליצירה] היה עדיף שלא תאכילי אותנו בכפית את המוסרשכל בסוף, הקטע מספיק מובן וישיר. אני נהנה כל פעם מהקטע של לקחת את המטאפורה ולהפוך אותה למציאות של הסיפור, את עושה את זה מצויין. השורה על הדמעה המרחפת בין העצים היא טובה מידי לקטע פרוזה כזה, תעשי COPY PASTEותהפכי את זה לשיר. "עבדים טובים"- זה אמור להיות סוג של פוליטיקלי קורקט? לא מובן... וכמובן, כל-כך ברור שהמקום הראשון שבו ארכיאולוגית תגלה אותו יהיה באבק העבר, איך לא... שבתשה לומום בורך נביש [ליצירה]
- [ליצירה] ראשית כל ברכות לרגל פרישת הכנפיים. כולנו צריכים להחליף זהות מפעם לפעם כדי לעוף לגבהים חדשים. שנית- הארה כללית: אני קורא את השיר. אני קורא אותו שוב. פעם שלישית. ונעצר. כמה טוב שיש כאן באתר שירים שעוצרים אותי וגורמים לי ליקרוא אותם 3 פעמים. בשביל דברים כאלה שווה להיות חלק מהיצירה הזאת שנקראת 'צורה'. ולשיר עצמו: יש כאן דימוי אחד שולט, של הנפש כים. שירים רבים משתמשים בדימויים כאלו, אך הרבה פעמים בצורה פשטנית. כאן הים הוא דווקא מורכב. שני כוחות- גאות ושפל, שני מצבי נפש הפוכים. שני המצבים הקיצוניים מובילים את הדמות בשיר אל כאב. מכאן כבר אני לא לחלוטין משוכנע: נראה ששני הכוחות הם בעצם שני תיאורים הפוכים לאותו דבר. הליכה עד הקצה. עד קצה הכאב והתפיסה לגאות, עד סוף התהום והספיגה בשפל. מעצמך לתוכך, שניהם בו זמנית. גבול הכאב והספיגה- שניהם שווים, והפוכים מיצוי עצמי ללא גבולות אך ללא וויתור עצמי. התוצאה הבלתי נמנעת היא תמיד התנפצות. עוד ביטוי לכפילות הזאת, של מיצוי עצמי מבפנים ומבחוץ- היא נקודת המבט המורכבתה של הדמות . האם הים בתוכה, מחוצה לה היא עצמה? אני לא בטוח שהשניות הזאת מכוונת, אבל היא מוצלחת ותורמת לשיר בכל מקרה. ההתנפצות, הצעקה, הסחרור. ההליכה עד לקצה היא תמיד אלימה, תמיד הורסת. אפילו בתוך גבולות העצמי "אָת גאות ושפל גם יחד, משתוקקת לחוות את עצמך לדעת." שורה מצויינת שממצה את הרצון בחלק הראשון של השיר. אך החלק השני מבהיר לנו נקודת מבט יותר מפוכחת. לא הכרחי לקרוע את עצמנו לגזרים, להתנפץ. החוף (אולי האחר?) הוא לא רק מה שמתנפצים עליו. זקוקים לו כמו עוגן. שפיות, אהבה, איטיות, אור הרמוניה. סך הכל שיר מעולה מכול הבחינות. במיוחד השימוש באותו דימוי סוער של הים בחלק הראשון, בצורה מרגיעה בחלק השני, בעזרת החוף והעוגן. הדבר היחיד שהפריע לי הוא המוטיב של האור, שאמנם מתאים הכללי של השיר, אבל זה מבבל בל כשיש דימוי אחד שולט, ואז עוד דימוי מופיע רק לכמה שורות (ודוקא החשובות ביותר). אבל שוב, סך הכל שיר נפלא בברכת "לגימות איטיות" ומרוות, ו"הרגלת נפשנו בטוב" ובלי שום ירקות מיוחדים, נביש [ליצירה]
- [ליצירה] נפלא, כתוב היטב. אולי עדיף בלי הפן המונולוגי, ויותר לנסח את זה בתור סיפור [פחות שיתוף של הדוברת במחשבותיה (אולי אני אעשה כך וכך)ויותר תיאור שלהם, אולי לא בגוף ראשון] לדעתי זה ייתן לזה גוון רציני יותר. הזכיר לי מאוד את הספר של מיכל גוברין "השם", בקטע של החזרה בתשובה, היחס האישי לאלוהים והפרוכת, אם כי שם זה שונה מאוד. הדמיון מצמרר... שנה טובה של כתיבה פורה ומפרה שמואל [ליצירה]
תגובות