פרח זכוכית
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] יפהפה. מושך את העין. מהפנט. רק שאלה - מה זה הצהוב הקטן שם למטה? [ליצירה]
- [ליצירה] הצהוב זה חתימה ישנה שלי שבטעות שמרתי. זה ש.פ [ליצירה]
- [ליצירה] מ-ד-ה-י-ם!! מהמם! פשוט יפה! (וסליחה על התגובה האולפניסטית במקצת, בזמן של התרגשות אני חוזרת לשורשי הפרימיטיביים...) [ליצירה]
- [ליצירה] יפה אשליה על גבי אשליה... גם מזכוכית וגם בפוטושופ. [ליצירה]
- [ליצירה] יפה ומקסים!! מישום מה זה נראה לי כאילו זה מסתובב.... אבל זה באמת מדהים!!!! הצבעים משתלבים בערבוב מושך כזה... [ליצירה]
- [ליצירה] הארבעה ציפורים שאני רואה מזכירים לי את השיר על ארבעת המאלכים נו איך קוראים להם ששומרים עלינו מימני מיכאל משמאולי (מילה בעייתית) גבריאל מלפני אוריאל מאחורי רפאל מעל ראשי שכינת קל(חבל שאי אפשר לנקד את הקל)בכל אופן מרשים כמו שאמרו לפני זה תודה! [ליצירה]
- [ליצירה] וואו...אפשר לעשות כאלו דברים במחשב??? טוב, מן הסתם צריך בשביל זה המן כישרון, כמו שיש לך... מדהים... נראה ממש תלת מימדי, וההשתקפויות בזכוכית מוסיפות המון. [ליצירה]
- [ליצירה] אז חטאנו לעולם, וכדור הארץ מתנקם? מסטול או לא -הוא גוסס. זו אמנם מחרוזת ארוכה, אבל זה מחרוזת של טרגדיות אנושיות זה הססיפור כאן [ליצירה]
- [ליצירה] כל כך מתחבר לזה , כל כך היתי בחוויה הזאת... ניפלא להיזכר... [ליצירה]
- [ליצירה] באיזשהו מקום זה יותר דומה מונולוג דיאלוג זה גם הקשבה, יותר כמו תפילה, שנותן מקום לצד השני. פחות או יותר מקבל את מה שאמרת, זה באמת מבטא משהו נורא, וזה באמת מנטליות של עבד... אבל האם ייתכן יחס אחר? אדם שבאמת בין-חורין הוא כזה רק כי הוא עבדו של האל לא? אני לא אומר שזה רע, רק שזה ככה- אתה עבד, והשאלה רק האם תשלים עם זה... [ליצירה]
- [ליצירה] ר' נחמן אומר שלידה היא כמו ריקוד (ולהפך)... חיינו אולי הם הריון מתמשך, מונעים על ידי "כאב עיוור" והריקוד כמו "תפילה זכה", ממקד, מאחד את כל חלקי הנפש, לכדי לידה... או אז ניתקים מהקרקע וניתן "לפרוש כנפיים)... אבל הרי שיריך הם כבר מעין ריקוד ( ולא רק בהריון) בברכת זרעי קיץ מעוררי ערגונות נביש [ליצירה]
- [ליצירה] הייתה לי אותה התלבטות. אפשר בשניהם ביחד- זו תמודה מדוייקת של גבול בין שני עולמות: פנים וחוץ, עם אפשרות, בדמות החלון, לחצות את הגבול הזה... אבל מצד שני הצל שחוצה את התמונה באמת מאוד בולט ולא מיקרי... תוהה.. נביש [ליצירה]
- [ליצירה] ראשית כל ברכות לרגל פרישת הכנפיים. כולנו צריכים להחליף זהות מפעם לפעם כדי לעוף לגבהים חדשים. שנית- הארה כללית: אני קורא את השיר. אני קורא אותו שוב. פעם שלישית. ונעצר. כמה טוב שיש כאן באתר שירים שעוצרים אותי וגורמים לי ליקרוא אותם 3 פעמים. בשביל דברים כאלה שווה להיות חלק מהיצירה הזאת שנקראת 'צורה'. ולשיר עצמו: יש כאן דימוי אחד שולט, של הנפש כים. שירים רבים משתמשים בדימויים כאלו, אך הרבה פעמים בצורה פשטנית. כאן הים הוא דווקא מורכב. שני כוחות- גאות ושפל, שני מצבי נפש הפוכים. שני המצבים הקיצוניים מובילים את הדמות בשיר אל כאב. מכאן כבר אני לא לחלוטין משוכנע: נראה ששני הכוחות הם בעצם שני תיאורים הפוכים לאותו דבר. הליכה עד הקצה. עד קצה הכאב והתפיסה לגאות, עד סוף התהום והספיגה בשפל. מעצמך לתוכך, שניהם בו זמנית. גבול הכאב והספיגה- שניהם שווים, והפוכים מיצוי עצמי ללא גבולות אך ללא וויתור עצמי. התוצאה הבלתי נמנעת היא תמיד התנפצות. עוד ביטוי לכפילות הזאת, של מיצוי עצמי מבפנים ומבחוץ- היא נקודת המבט המורכבתה של הדמות . האם הים בתוכה, מחוצה לה היא עצמה? אני לא בטוח שהשניות הזאת מכוונת, אבל היא מוצלחת ותורמת לשיר בכל מקרה. ההתנפצות, הצעקה, הסחרור. ההליכה עד לקצה היא תמיד אלימה, תמיד הורסת. אפילו בתוך גבולות העצמי "אָת גאות ושפל גם יחד, משתוקקת לחוות את עצמך לדעת." שורה מצויינת שממצה את הרצון בחלק הראשון של השיר. אך החלק השני מבהיר לנו נקודת מבט יותר מפוכחת. לא הכרחי לקרוע את עצמנו לגזרים, להתנפץ. החוף (אולי האחר?) הוא לא רק מה שמתנפצים עליו. זקוקים לו כמו עוגן. שפיות, אהבה, איטיות, אור הרמוניה. סך הכל שיר מעולה מכול הבחינות. במיוחד השימוש באותו דימוי סוער של הים בחלק הראשון, בצורה מרגיעה בחלק השני, בעזרת החוף והעוגן. הדבר היחיד שהפריע לי הוא המוטיב של האור, שאמנם מתאים הכללי של השיר, אבל זה מבבל בל כשיש דימוי אחד שולט, ואז עוד דימוי מופיע רק לכמה שורות (ודוקא החשובות ביותר). אבל שוב, סך הכל שיר נפלא בברכת "לגימות איטיות" ומרוות, ו"הרגלת נפשנו בטוב" ובלי שום ירקות מיוחדים, נביש [ליצירה]
- [ליצירה] איזה כיף לאשה החמודה כל היום יושבת בביתה מבשלת מנקה בילדים מטפלת אכן גידלנו אשה לתפארת! ממש כך היא דרכה של תורה לרמוס את רעיון מעמד האשה כל איש יהודי חייב ומוכרח שאישתו הצדקת תשב במטבח הקץ לכל אותם כופרות שחס-ושלום בשוויון רוצות ואוי לו לאותו גבר תמים שנופל בפח- ושוטף כלים החסודה יודעת שכל כבודה נמצא הוא בין המדיח לאשפה את דבר בעלה תעשה ותשמע יהודים- כך יש להקים משפחה!! אולי קצת הגזמתי, אבל בנאדם- איפו אתה חי? [ליצירה]
- [ליצירה] איך שרציתי להגיב ראשון, אבל קראתי את זה פעמיים לפני , וכוכב קדם אותי. אכן, זה באמת הכיף הגדול של האתר שפעם ב, מופיע כאן 'סיפורת של ממש'. ירושלים של הסיפור דווקא לקחה אותי ל'מיכאל שלי' אולי כי קראתי לא מזמן, אולי הגיבורה הנשית. נראה לי שהעניין בסיפור הוא דווקא כן שינויים בעולם הזה. הרקע הוא המציאות החדשה של אחרי 67, של מכוניות אמריקאיות חדשות, ' האנשים המוצלחים, העשירים והמהוללים', ירושלים של תיירים, של הפרגמטיות של בעלה אריה. אך ירושלים זו נקנתה באידיאל של האומה, השייך רק לגבריות (שוב הפרגמטיות של אריה) והיא לעומת זאת כנועה תמיד, אומרים לה מה לעשות, ומתנגדת בכך לגבריות זו, מחפשת את העבר, את ירושלים של לפני, של המימד הרביעי, של אבא שלה עוד חי היא מחפשת 'רחוב תת קרקעי' רחובות שלא פסעה בהם קודם, כתובות עתיקות של המנדט תופסות את תשומת ליבה (ואז בדיוק מופיע אביה). תמיד הנסתר תופס אותה, העבר ומסתורי- אך תמיד הדמות של האב נעלמת, מתפוגגת עם החלומות וההזיות שלה,ומולה עומד אריה שמתרכז בהווה, במכונית יותר טובה, בפקקים בכניסה לעיר, באהבה שלהם היום, ולא בסיבה שהתאהבו. ובסוף כמו רוח האב המתפוגגת, "כמו בצל בתוך בצל בתוך בצל, יקלוף עוד שכבה ועוד ? לבצל אין לב, וכמה שמקלפים אותו לא מגיעים לשום מקום. דבר לא יפגוש שם אדם אלא את עצמו, ללא קהל, במה או תפאורה. באין הפנימי נעדר החומר ישלב כף בכף עצמו, או יירתע הימנה. אינטימיות." היא מחפשת את הנסתר, הפנימי האינטימיות שאין לה עם בעלה. הם הולכים ברחוב "כמו" זוג רגיל לחלוטין, אך בעצם זה רק בגלל התכליתיות של בעלה, שבכל מחיר לא יעצבן אותה, אך בסוף אולי אין שם כלום, המסע לחשיפת העבר והאינטימי נכשל, ו- "מאבדים היו את זהותם בתוך התנועה, הולכים ומיטשטשים, כרסיסי אור בערפל ונעלמים לבסוף בעלטת מוצאי השבת." יש לזה עוד הרבה דוגמאות בסיפור, ובקריא נוספת בטח יתפרש אפילו יותר. בכל מקרה כיף לקרוא, גם בפעם השלישית, כבוד לאתר שזה מתפרסם כאן, תודה שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] זהו בדיוק. אסור שימאס. זה חיים של בני-אדם [ליצירה]
- [ליצירה] נפלא, כתוב היטב. אולי עדיף בלי הפן המונולוגי, ויותר לנסח את זה בתור סיפור [פחות שיתוף של הדוברת במחשבותיה (אולי אני אעשה כך וכך)ויותר תיאור שלהם, אולי לא בגוף ראשון] לדעתי זה ייתן לזה גוון רציני יותר. הזכיר לי מאוד את הספר של מיכל גוברין "השם", בקטע של החזרה בתשובה, היחס האישי לאלוהים והפרוכת, אם כי שם זה שונה מאוד. הדמיון מצמרר... שנה טובה של כתיבה פורה ומפרה שמואל [ליצירה]
תגובות