שיר מעורר חזרה. רק לאחר מספר קריאות השיר מובן במלואו.
נראה לי קצת מאולץ לחפש בכל דבר 'התנתקות' ואת אלוהים וכל זה (ואולי כן לזה התכוון המשורר בשירו). תנסו לקרוא בלי לכפוף את השקפת עולמכם. בלי לאנוס את הכתוב. פשוט לקרוא. לקרוא פשוט.
[ליצירה]
שיר מעורר חזרה. רק לאחר מספר קריאות השיר מובן במלואו.
נראה לי קצת מאולץ לחפש בכל דבר 'התנתקות' ואת אלוהים וכל זה (ואולי כן לזה התכוון המשורר בשירו). תנסו לקרוא בלי לכפוף את השקפת עולמכם. בלי לאנוס את הכתוב. פשוט לקרוא. לקרוא פשוט.
[ליצירה]
מנטליות של עזרת נשים - איכסה!!!
באמת שיכול להיות אחרת.
ומעשה בבית כנסת מסוים שאני מכיר, שמורי ורבי (מסוים) שימש שם כרב, והתיר (ואף עודד) לנשים שתבואנה ותקראנה בתורה (פסדר פסדר, לעצמן, מאחורי מחיצה, נודניקים!) ותשמחנה, כחלק אינטגרלי מעם ישראל. ולדאבון הלב, כך סיפר לי מורי ורבי, לא נמצאה אשה שהייתה מספיק "גבר" כדי להרים את הכפפה שהוא זרק.
שביזות שביזות שביזות.
חג שמח.
[ליצירה]
בניגוד לחבר'ה פה
כגבר הייתי מעדיף אשה שכשמבט עיני נח עליה, היא הופכת חזקה, וכשאני מלטף אותה, היא נעשית עצמאית ובוטחת.
וכמובן גם הפוך. קשר הוא הדדי (בעיניי).
נעל ללא שרוך
[ליצירה]
מכיר את התחושה.
מתוארת יפה.
חייב לומר פה שאני לא מסכים עם תום. "חווית החורבן והגאולה" שהיא מתארת לא יכולה להחליף את האבל על בית המקדש.
זאת אומרת - ברור שברבדים מיסטיים,מופשטים, השורש של כל הטראגי בעולם הוא אחד, אבל ברובד אקזיסטנציאלי (=קיומי) אני לא מקשר בין הצער שלי, נגיד, על חבר שמת, או בחורה שזרקה אותי, או אבדן של כסף, לאבל על חורבן בית המקדש, שלא ראיתי בחיים, ושהתיאורים של דם הקרבנות שהגיע לגובה הברכיים בעזרה בערב פסח לא ממש עושים לי את זה.
זה קצת "איזי לייף" להגיד לעצמי: וואללה, לא מדבר אליי בית המקדש? לא נורא, ניזכר בכל ההתבאסויות שהיו לי בחיים, וזה בעצם אותו דבר.
יש משהו כן ואמיתי לשים את הדברים דוגרי על השולחן ולומר "עזובותי בית המקדש".
ומאידך, יפה בעיניי החלטתה של הכותבת לא להשלים עם המצב שאצלה "הכול אטום", ולבכות.
[ליצירה]
כיף!
הבטחתי לעצמי וללוחציי שאקרא,
אז קראתי, וחייכתי כל-כך רחב:
וווווווווווווווואאאאאאאוווווו!
Bigger than life!
מי שלא קרא, שיקרא עכשיו.
יעשה לכם את השבת.
תגובות