[ליצירה]
בס"ד
דרך מעניינת להסביר את ההתייונות, אבל נראה לי שזה קצר מדי ולא מספיק מפורט. לא נראה לי שמספיק משפט אחד כדי לתאר איך הוא עובר מסתם אחד שלא מתחבר לתפילין לכזה שמוכן לצרף את זאוס וחבורתו, וכבר משתחווה לפסל. חסר התיאור של כל התהליך הזה (שאמור לקחת שנים).
מלבד זה לא נראה לי אמין שבגלל שהוא לא חושב שהדרך הנכונה הכיס שלו הוא יצרף מנהגים זרים. מי שמרגיש שהדרך הנכונה לא בכיס שלו הוא אדם שאכפת לו מה היא הדרך הנכונה וערבוב הוא הוודאי לא נכון כך שזה משהו שהוא לא יגיע אליו - הו יהדות או אלילים בשבילו (כך נראה לי).
[ליצירה]
אהבתי את הרעיון ואת סגנון הכתיבה. אפשר לכתוב את אותה יצירה בצורה יותר מפורטת, אבל נראה לי שזה הרעיון - שאותו בן אדם באמת הגיע כל כך מהר להשתחוות לפסל, ממש באותה מחשבה על ההתנגדות שלו לטקסים. הפתיחות הזאת שאנשים נוטים להיסחף אליה מוציאה אותם יותר סגורים, מה שמסביר גם את זה שאנשים היום לא מוכנים לשמוע על תורה.
לדעתי היופי של היצירה הזאת הוא דווקא במעבר החד הזה מיהדות להתיוונות.
[ליצירה]
שם בדוי- לא נראה לי שפתאום הוא נוהה אחרי משהו חדש ולא מוכר, התרבות היוונית חלחלה לכאן הרבה לפני שהשליט ההוא החליט לכפות אותה. והאלילות לא היתה זרה לאיש. נכון, זה מתואר כאן רק בכמה משפטים, אך זה כל העניין, ליצור מעט מילים שיגרמו לאסוציאציות וכו', וכל אחד ישלים את החסר... נראה לי שהתמציתיות כאן היא פשוט בדיוק מה שצריך כדי להגיד הכל, ולתת לדמיון להמריא. מעבר לזה, באמת הדרך של היוונים להנחיל את תרבותם היתה באמצעות מה שנקרא סינקריטיזם (אם אני זוכרת נכון), כלומר- זיהוי של אלים מקומיים של הארצות שכבשו עם האלים שלהם. כמו להגיד- האל שלכם הוא האל שלנו (מה שאולי לא היה רחוק מהאמת כשמדובר בעובדי אלילים- כולם עבדו את אותם כוחות בסיסיים, בשמות אחרים). ויתכן מאוד שהיו גם יהודים שנפלו קרבן לתרגיל, וחשבו שהקב"ה הוא זאוס, חו"ח.
אוי, סליחה על האורך.
[ליצירה]
אח, יאיר,
בתחילה גם אני הקטן חשבתי שהיצירה נגמרת קצר מדי. אבל אז, כמו רצועה אלסטית שנמתחה והתיזה אותי חזרה, קלטתי שהסיום אינו רק סוף. הוא ה-סוף. יהודי השתחווה לצלם.
"ויקם מתוך העדה, ויקח רמח בידו"
"ויכפר על בני ישראל"
[ליצירה]
הבעיה היתה כאן
הוא פשוט לא הצליח לתפוס איך האל הגדול, בורא כל הכוחות כולם, מי שמייחסים אליו את כל התכונות הנאצלות מתחבר למחוות קטנות של בני אדם (מתוך הקטע)
התפישה של אלוהים צריכה להיות מוחדרת עד לרמות הפרטים אחרת באמת אין הבדל בין טקס למשנהו.
[ליצירה]
אבל הדס, אם הוא בן 24 אז הוא נכנס לשנתו ה25, שהיא חצי יובל..
קודם כל מזל טוב. שנית- אהבתי את השיר.
וריבונו של עולם! באמת ספרת את ימי חייך?
ימי חייך הימים
כל ימי חייך הלילות
אין קשר. סתם נזכרתי.
prednisolone side effects in dogs bilie.org prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
לקצת אחרת,
אני באמת לא מבין את טענתך. אני אח לכל יהודי, ללא תלות בפשעים שעשה. אבל כמו שאנס הוא אנס ורוצח הוא רוצח, כך קלגס הוא קלגס. זה לא שייך לעניין האחווה, שלא נגרעה מבחינתי.
אני מקווה ששמת לב שלא התיייחסתי לכל לובשי המדים באשר הם.
ואין פה עניין של 'הליכה בדרכים שונות'. 'דרכים שונות' זה כולל אלימות לשמה - הטחת קת של רובה בראש אדם, בעיטות עזות לירכיים? סיפורים כאלה יש בלי סוף, אם מח"ש והתקשורת לא היו מטייחים אותם בוודאי היינו יודעים יותר.
[ליצירה]
תמה עליך זר בתוכם.
אין כאן לא אופטימיות ולא פסימיות. זה תיאור מצב של הרמוניה שנוצרת בתוך העולם ההלכתי של בית הכנסת. מי שרוצה להישאר בחוץ - שיישאר.
[ליצירה]
לרונית,
הדרך הכי טובה לדעתי להחיות את מה שנשאר מהם, היא לקרוא וללמוד על החיים שלהם (כי מתמקדים הרבה באיך הם מתו - שזה חשוב, ללא ספק - ושוכחים איך הם חיו) וכך להתחבר אל הנפשות שהיו.
[ליצירה]
טוב נו,
כיוון שאני אחראי במידת מה לשרשור הפרשנות שנוצר פה, בעקבות שאלותיי, שלטעמן של יהודית בת עמי ונגה נגה בוודאי תחשבנה למעיקות, אני רואה צורך לגלות דעה.
ניסיון להבין - זה לא יומרני; הקביעה כי הבנתי - היא היומרנית. לכן תמיד כשאני מגיב אני שואל, או מנסח בצורה עדינה, כמו כאן למעלה: "מעלה בי אסוציאציה חופשית..." רק על עולם האסוציאציות שלי לספר ידעתי, ואינני דוחס את מילותיי למוחה של היוצרת.
אני מסכים חלקית עם נגה נגה, שדיברה על אווירה, מבנה, מצלול - אך בוודאי את יודעת שלא כולם יודעים לשים לב למבנה, ולא כולם מכירים בכלל את המונח "מצלול". יוצא, לפיכך, שאם אני מבין אותך נכון, גם את מסכימה שייתכן לעתים תחכום "חיובי" שיוביל להבנה יותר עשירה של הטקסט.
לדעתי, השאלות שהבעתי בהתחלה - או סוג כזה של שאלות - הן חשובות, לפי שהן נותנות קרדיט למשוררת והעמדה שבבסיסן היא שהיא חצבה את מילותיה בסלע - לא סתם (סליחה על הבוטות) קשקשה מלים מרגשות כדי לגרום לקורא להזיל דמעה ולשלוח כתגובה אייקון מעפן של חיוך...
אני מאוד מקווה ששירים שלי נקראים גם בזכוכית מגדלת.
אסיים בטון פייסני עם תגובותיהן של יהודית ונגה נגה - כמובן שיש גם רובד של הנאה שבשאיפה ובהרחה של שיר, והוא רלוונטי באותה מידה גם לקוראים המחמירים, שמרוויחים משני העולמות, לדעתי.
[ליצירה]
שנתיים אחרי
הבוקר הייתי באזכרה שלו ובכיתי.
כל כך עצוב.
כל כך חסר אונים.
אני לא יודע אם זה בסדר להקפיץ דבר שלי, אבל רציתי שאנשים יקראו את זה שוב וייזכרו בילד הנהדר הזה, שהיה גם חברותא שלי.
[ליצירה]
וויייי
דקות שלמות הייתי בשוק והלב עמד במקום.
הסיפור חזק וכואב מאין כמוהו.
אחחחח...
למחוק מהפלאפון, למחוק ממקומות אחרים...
מכיר את זה.
רק מהראש אי אפשר, פשוט לא מצליחים, למחוק.
עצוב.
בכל זאת, איכשהו לקום ולחיות.
איכשהו.
[ליצירה]
מכיר את התחושה.
מתוארת יפה.
חייב לומר פה שאני לא מסכים עם תום. "חווית החורבן והגאולה" שהיא מתארת לא יכולה להחליף את האבל על בית המקדש.
זאת אומרת - ברור שברבדים מיסטיים,מופשטים, השורש של כל הטראגי בעולם הוא אחד, אבל ברובד אקזיסטנציאלי (=קיומי) אני לא מקשר בין הצער שלי, נגיד, על חבר שמת, או בחורה שזרקה אותי, או אבדן של כסף, לאבל על חורבן בית המקדש, שלא ראיתי בחיים, ושהתיאורים של דם הקרבנות שהגיע לגובה הברכיים בעזרה בערב פסח לא ממש עושים לי את זה.
זה קצת "איזי לייף" להגיד לעצמי: וואללה, לא מדבר אליי בית המקדש? לא נורא, ניזכר בכל ההתבאסויות שהיו לי בחיים, וזה בעצם אותו דבר.
יש משהו כן ואמיתי לשים את הדברים דוגרי על השולחן ולומר "עזובותי בית המקדש".
ומאידך, יפה בעיניי החלטתה של הכותבת לא להשלים עם המצב שאצלה "הכול אטום", ולבכות.
[ליצירה]
לגבי התמונה אין לי מה להגיד.
לגבי הטקסט - הכותבת מעמידה כאן דיכוטומיה חדה - או שהמאבק הוא אישי, כלומר אגואיסטי, או שהוא לטובת עם ישראל.
ועל כך תגובתי:
השניים מצטרפים לדעתי. אחת הטענות של מתנגדי העקירה היא שהעקירה תגרום להרבה שפיכות דמים [גם שמאלנים] חס וחלילה. טענה אחרת מדברת על האופן הכל-כך מושחת שבו נחקק החוק הזה. דאגה לשלום הדמוקרטיה ולשלום חיי האזרחים היא בהחלט "דאגה לעם ישראל כולו".
עם זאת, לא הרי מאבקם של יהודים טובים שגרים מחוץ לגוש קטיף (כמוני למשל) למאבקם של תושבים. אין ספק שמי שעוקרים ממנו את ביתו ונחלתו (ע"ע נבות) יקים קול זעקה גם על מצוקתו האישית. ומה מגונה בזה? זכויות פרט כמו ":כבוד האדם וחירותו", "חופש הקניין", "חופש העיסוק", "חופש התנועה" - האם אלה דברים קלים בעיני מישהו?!
עוד משהו - כתבה הכותבת: "האדמות,השטח,חוף הים- זהו הדבר המרכזי והחשוב לנאבקים" - אפילו אם לדעתה כל מה שמטריד את הנאבקים זה הם עצמם, כלום לא יכלה לפחות להיות הוגנת ולכתוב 'מפעל חיים שיורד לטמיון' ולא להתנסח כפי שהתנסחה, משל היו סתם סוחרי נדל"ן שמנים??
ואני לא יכול שלא להוסיף אסוציאציה: האנליזה הדיכוטומית שעושה הכותבת למאבקם של מתנגדי העקירה מזכירה לי את הטיעונים הנדושים והמרגיזים שנאמרים כלפי נשים שפועלות לשוויונן ('פמיניסטיות' למי שהביטוי לא מקפיץ אותו). מה אומרים להן? שכל מה שמטריד אותן זה הן עצמן. אז אומרים. אין אשה שדואגת לזכויותיה ולא מאמינה שזה עושה גם חברה יותר טובה. ואם יש נגיעות אישיות - מכירים מישהו שאין לו?