"אם אלוקים נתן לנו פה אחד ושתי אוזניים, זה כדי שנדע שצריך להקשיב יותר משצריך לדבר."
(פתגם נפוץ אצל ערביי מרוקו)
רן *
-
"La vida es del color del que yo quiera verla..."
(החיים יהיו בצבע שבו אני ארצה לראות אותם)
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] שאלה דבילית ...הכל בגלל החום ...הכל בגלל החום...אני לא באמת טיפשה עד כדי כך....באמת באמת באמת אבל אם אנחנו לא נדבר מי כן? [ליצירה]
- [ליצירה] ובצ'ט? ובצ'ט זה גם עובד? נראה ... יש לנו 2 ידיים, ו- 4 עיניים (אם אין לך משקפיים, ואתה מצ'וטט, אז זה רק עניין של זמן ;-)) ... שנקרא / נשמע, יותר ממה שנכתוב / נדבר ... וואלה, חכמים המרוקאים האלה ... בטח צ'וטטו המון ... יש להם גם איזשהו משפט נגד הפרטי? :-) [ליצירה]
- [ליצירה] יו משפט נחמד צריך לומר אותו לקשקשנים . [ליצירה]
- [ליצירה] כשפעם היו כשהיו חכמים אפשר היה גם להקשיב... [ליצירה]
- [ליצירה] רן, זה חלק ממלחמתך בעדתיות ? ;-) סתם, ממש ממש נכון, למרות שלפעמים גם צריך לדעת לדבר יותר מלהקשיב. (כן כן, יש גם כאלו מצבים.) [ליצירה]
- [ליצירה] אם נקבל נפרה את עצמנו לפעמים דווקא במקום הכי פשוט (נשים זקנות ממרוקו) מוצאים את הדבר הכי חכם. [ליצירה]
- [ליצירה] --- והיא צודקת בתחושותיה. אסור לה להפיל אותו. [ליצירה]
- [ליצירה] --- דווקא את זה אהבתי, בהסתייגות. [ליצירה]
- [ליצירה] --- -------------------------------------- זה היה תסריט, תסריט חילוני, מתעלם מהדתיות, חוץ מקידוש בערב שבת, ואחר-כך מועדון, ובאיזשהו שלב שאלתי את עצמי אם אני דתי או לא, והתשובה היתה כן, ולכן, אין לתסריט הזה תוחלת. אז הוא נמחק. [ליצירה]
- [ליצירה] -- . [ליצירה]
- [ליצירה] ---- הפ הפ! למה תוקפנות! אפשר ולגיטימי לדון על שיר. ונכון ששיר הוא כמו תמונה ומבטא משהו שעשוי להיות זמני (כתבתי פעם שיר עצוב, שמתי פה, ואז הורדתי, כי אני לא רוצה לקבע את העצב), אבל אפשר לדבר על זה. רן, שעכשיו מבין מי זה אדם צחי. [ליצירה]
- [ליצירה] --- זה בלשון עבר או עתיד? סלעמי? [ליצירה]
- [ליצירה] --- ....... [ליצירה]
- [ליצירה] --- נכון. את זה אומר גם זה שזה אינו פוצה. [ליצירה]
- [ליצירה] --- וואוו, איזה רעיון יפה, איזה ביטוי יפה! רק שיחס אישי לקוראים ביצירה זה רק בעיה (אני מדבר על השורה האחרונה). אולי כדאי להקטין או להוריד. [ליצירה]
- [ליצירה] ------ אני לא משחק כדורגל. לא יודע לשחק טוב, מאבד את הביטחון שלי אל מול שנות הניסיון שלהם, ואני גם אף-פעם לא מסתובב עם נעליים לרגלי. פעם, במורשת, כשהבנים של היישוב התעצבנו על שהאור במגרש לא נדלק בלילה, וניסו וניסו וניסו, תהיתי אם לא החמצתי משהו. וכשאני צולל בבריכה, בעולם שמתחת למים, העולם השקט, שבו כל רגע הוא נצח שמעבר לזמן, שבו אינך זקוק לכולם, שבו אתה מותח את הכח שלך עד מעבר לקצה גבולותיו, נעים לי יותר מכל משחק כדורגל ששיחקתי אי-פעם בחיי. [ליצירה]
תגובות