בעזרת ה'.
כשם שהסערה בעולם הופכת את הכל
כן הוא חוט השערה בהיכלי המלך.
הלך רוח
-
אוהב את הכנות.
שונא את הציניות.
אוהב את השפה שלנו.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] אוי למה את מתיחסת כך למילים? אני חושב שאת צריכה לבקש מהם סליחה. להקיא מילים? מילים נולדות, מילים זורמות או נוטפות, אך לא נפלטות בכאב כמו קיא, ואם זה כך אצלך, אני נורא מצטער בשבילך. [ליצירה]
- [ליצירה] גמני סובר כמו כולם. ממש נושא חן, השיר הזה. נראה לי שהמחלה הזאת בריאה. ב"ה אני דווקא הבנתי שהחשיפה לשמש היא נסיון של הבראה- הוצאה של החולה אל מחוץ לעולם הדתי-אמוני, אל השמש הזורחת הגדולה, אל העולם הגדול, וכך אולי להרפות קצת מחבלי הימאים. (חשבתי אפילו להאשים אותך בהסתה, אבל אני מבין שזו לא הייתה כוונתך). [ליצירה]
- [ליצירה] איך רק תגובה אחת? משתפך, זה פשוט מטריף את השכל הכתיבה הזאת שלך, משתפך מזה, זה כפי שאת כותבת כמגע פרפר בכנף אור, או משהו בסגנון, ןבקיצור פשוט מקסים. [ליצירה]
- [ליצירה] כן גם אני מאחר ועל כן הדפסתי וקראתי הכל בשטף אחד קולח ממש קולח הסיפור וכמעט לא מרגישים שהוא נכתב בהמשכים (אם אכן כך הוא הדבר), ועכשיו לתגובה באמת ריגש אותי עד דמעות (באמת). סיפורך המדהים, מעלה בי הירהורים שאני חושב שפוקדים את כולנו בתור יוצרים-{אנשים שמחפשים משהו במציאות, במילים (שהן מעין קודים שמרכיבים את פרטי המציאות), ובמעבר למציאות, בסדקים שדרכן עובר האור האין-סופי שמהווה את המציאות, וכן משהו בתוך עצמנו, בתוך העולם הקטן שהיננו}, מדי פעם. הירהורים, על החשש שיש בעיסוק במעבר, שמא נסחף איתו לעולם אחר מנותק אוטיסטי, ונשכח מעצמנו, עד כדי כך ננסה למצוא את האמת שבנו, את העצמי שלנו בתוכנו , עד שנאבד בכלל את הצפון. הצלחת בסיפורך לטלטל נקודה זו שתפיץ את ריחה בכל תודעתי ותטלטל אותי בעצמי יחד עם דוידי , בתהיות, בסכנות שיש בעיסוק הזה ובהתמכרות לו עד האבדון המר. זה כל כך חבל, כל כך מצער שאדם כזה נפלא כפי שתארת את דוידי לא יכול להתקיים בעולמנו (כביכול) והוא נפלט ממנו אל חלל אחר רחוק. לעיתים אני חושב שאנו גם מרגישים שאנו מפילים מהגשר איזו דמות חולמנית שלנו שהיינו רוצים לרחף איתה לאין קץ ואין סוף רקיעים, אך זה מתנגש עם ה"צורך" לחיות בעולם קונקרטי ונהל חיים "מתוקנים". נעבעך! אולי לזה אתה בעצמך התכוונת. על לנו להתיאש עוד יש תקווה לבנות גשרים שיגשרו בין עולם היצירה לעולם העשיה, בין עולם הרוח לעולם החומר, עוד נצליח ביום מו הימים לקרב אותם אחד אל אחד עד אשר יהיו לאחדים בידינו. שנצליח בע"ה. לסיכום: שמחתי לקרוא, לפגוש ולהכיר, ממש יצירת מופת. בהצדעה- הלך רוח. [ליצירה]
- [ליצירה] "קצף צהבהב סמיך"??! מאיפה זה בא לך? את יודעת שמעתי על אחת שעשתה 60 טסטים עד שהתיאשה בסופו של דבר, זו את במקרה? אם לא יש לך עוד אופק לפנייך. בהצלחה! [ליצירה]
- [ליצירה] אמן! בקרוב! :) [ליצירה]
- [ליצירה] התפילה מעומק הלב, כדוגמת זאת היא הכי מתקבלת, אינך צריכה לשאת דמעות עלֵיכלי, הדמעות השקופות הזורמות בדמך ובתודעתך הן הכי צלולות ומבוקשות. [ליצירה]
- [ליצירה] אני מקווה שזה אותנטי ולא עבר עיבוד, ואם כך זה מדהים. אני דוקא לא רואה בזה משהו כואב, יותר אם כבר איזה שהוא עוז/גבורה למרות הכל הדגל רם ומתנוסס ואפילו שולח זרועות בתפילה אל הרוח. לאהודות, ללא ספק! [ליצירה]
- [ליצירה] חייכתי :) כיף של תמונה. מפנה ל"חמשה פרקי חיים", זה בהחלט קינאה של סופרים, אך, גם כתיבה היא קינאה של דייג. [ליצירה]
- [ליצירה] דפוקה בשכל! בונה, את משועממת, אבל זה ממש מקורי ואם לא היית כותבת בכותרת "אף מילה אינה שלי", יתכן ולא הייתי שם לב אפילו (אולי אני הייתי שם לב כי מי חוץ ממני כותב כך א-והים?), זה יצא מגניב, אם נעמיק בזה אולי אפילו נמצא משמעויות. אגב כך חבר שלי פעם התחיל לכתוב שירים. [ליצירה]
תגובות