[ליצירה]
ואולי בעצם זהו העניין, האינסוף. השאיפה הלאה היא כל עניין השגת האלוקות, ותמיד חייבת להיות זו השאיפה. מהו יהודי העוצר במקום?
כן, ייתכן וגם אם נגיע לאותו עולם הבא יבוא זה שלאחריו ואליו נשאף. אז מה?
נהניתי והשכלתי.
ברוך שובך, בחורי!
-ישי-
[ליצירה]
מדהים.
ראיתי הרבה מהמשמעויות הסמויות שהכנסת בתיאורים הנפלאים שלך.
"בקרוע ים" - ים סוף אולי, ואולי ים החיים, קריעת הצלע?
אהבתי את "ריחות גן עד מהלכים עלי שלכת". מקסים. גם שתי האפשרויות לקריאה.
נהניתי, ושמחתי גם בשבילך.
בהצלחה בכל אשר תלך,
ותודה!
[ליצירה]
סליחה על זה שאני הורסת את הקונצנזוס, אבל היצירה לא מצאה חן בעיני.
המילים אמנם "גבוהות" אבל מתארות דבירם טריוויאלים - ללא מטרה אמיתית.
פספוס של יצירה בעיני.
[ליצירה]
את משפט הכותר וכן השיר שבא אחריו כתבתי בדרך לפגישה, המשפט אמנם נשמע נעים, נשמע מנחם, אך, יש בו גם מן המרירות, פגישות הן אמנם מתוקות, אך, הן דינים מתוקים. דין הוא דבר קשה, דין הוא בירור, בפגישות, אני מרגיש שהאישיות שלי מתבררת, אני מגלה מי אני ומה מתאים לי והתהליך הזה של הברור- של הדין מכאיב, הלב נפער, הדם נוזל והתחושה משכרת, האהבה משחקת בנו (דו משמעות!), היא מריחה דם טרי, היא יודעת איפה חם, איפה יש מה ללקק, מה ללהק, אנחנו מובלים בתווך, בסוף כל הברור הזה עוד נמצא מנוחה בנפש אוהבת ותומכת. בינתיים זה קשה, זה כואב, אך, אני בוחר בזה, כי סוף סוף, האהבה מתוקה למרות הכאב.
[ליצירה]
גמני שואל, אם זה אמיתי, כי אם לא, לא שווה, אך, אם כן, תאמרי לנו איפה זה כי אנחנו הולכים לפתוח שם זולה לפיונים ולהכריז בקול גדול: "תנו לפיות לחיות".
[ליצירה]
הו ,זה ממש מתוק
העלת חיוך על פני (:
כואב, הא?
זה יגיע, יבוא לו גל ישטוף אותך, ותדעי, שעברת את פרעה ובקעת את ים סוף.
אהבתי את הדימויים, הרעיון והביצוע.
[ליצירה]
נשמע שזה פונה למשהו, כך שזה לא ממש מונולוג, אך זה קצר ומרוכז, בכמה מילים אלו את מעבירה תחושה ברורה שגורם לך זה/זו שעומדים מולך. מעניין מה אומר הרצון שלך להתעלם(?) ולעצום עיניים כדי ללמוד תורה עוד 12 שנים.
אני יודע, יתכן והשיר כלל לא נכתב ממקום אישי אלא כפרשנות מדרשית-פרוזאית לסיפור כה עשו חכמינו על רבי עקיבא ורחל שאחרי 12 שנה היא שולחת אותו לעוד 12 שנה, אך, אם אני צודק, אז לא הבנתי מה ניסית להגיד פה. אשמח להסבר.
[ליצירה]
אהבתי
יש פה עדינות ופואטיקה, למרות שאני בדר"כ לא חסיד של חריזה, כיוון שהיא מאלצת לשמור על משקל ותבנית ולפעמים אנו חוזרים על מילים או כותבים דברים מיותרים כדי להתאים את המשקל (שמי לב אם זה נמצא פה).גם בשיר הזה לא כל הזמן זה מוצלח, אך בכללי הוא ממש יפה ונוגע ללב, אהבתי בעיקר את הסוף, "עת תהיה לי לילות בהם התפללתי/ אהיה בשבילך אז ימים".
[ליצירה]
אני גם הכי אהבתי את זאת, לא ביחס לאחרות פשוט פה יש מפגש מרגש בין היד לשיבולת, הצנועה הקלה הזו שבה היד מחזיקה את השיבולת, זו מן אינטמיות שלהם ביחד לראשונה, מבחינים האחת בשניה, ואני גם מסכים שאפשר לראות ביד המתרגשת וכן בשבולת המתרגשת מצילהּ.