[ליצירה]
איזו כתיבה רגישה ואצילה צררת על ממזי בשיר.
מוזר כמה מלים יכולות להלך קסם גם על כאב.
ילד, תודה שהעלית את זיכרו הברוך, המזכיר לי את 'רחל':
"הנה אקח את מבט עיניך -
עצבו השקט, צחוקו המאיר,
הרוך הברוך הרועף ממך,
הרופא לליבי כמרחב הניר -
הנה אקח את מבט עיניך,
הנה אקח וצררתי בשיר..."
תודה ילד
כּנרת
[ליצירה]
שיר מעולה. מעבר למשקלים נכונים וצרופי המילים המוצלחים שמייצרים יחד שורות שמתנגנות על הלשון, כאילו נבראו להיות מילות שירה, השיר הנהדר הזה מצליח למגנט את הקורא, לרגש, וליצור הזדהות עם רגשותיו של הכותב. כל הכבוד!
[ליצירה]
נמאס לשתוק אותך ואי אפשר אחרת.
ואי אפשר יותר להתחכם ולחרוז ולמצוא פואנטות ולחנך.
כי יש דברים שמולם מילים לא יועילו- השתמשו כבר במילים שלך למשהו הרבה יותר נשגב. עזוב, אל תדבר, שב בצד על מזרון האבלים, תתבונן, תכיל בתוכך, ולך עם זה אל החוץ, אל הרחוב, לדכא בעיניך, עד עפר, את ההמולה המצטחקת הזו, שפתאום כל כך תפלה.
[ליצירה]
מכירים את התלמיד שמגיע בעשר דקות האחרונות של השיעור?
טל.
זה כתוב יפיפה. אין לי מושג מאיפה את מצליחה לדלות את כל המילים האלה, את כל התיאורים המהממים והרעיונות הפנטסטיים. התאוריות הזו דומה בעיני לאור גדול: היא יכולה להאיר חשכה כנר, היא יכולה להאיר אולם ואף עולם מלא כמו השמש, ובבואה בכמות גדולה מדי, היא מסנוורת, שורפת, מכלה.
אני מסכים עם מעט מהביקורת של אסף, שעל מנת שהיצירה תהיה מחודדת יותר, צריך להמעיט בתיאורים ובשפה גבוהה ולשייף את העלילה והמעברים (חלוקה ברורה לפרקים גם היתה מקלה על הקורא, לדעתי), אבל אני מוריד את הכובע בפני היכולת ליצור עולם שלם של מציאות בהבל עט.
ולכל החברים:
אנא, אל תשוו יוצרים אחרים ליצירותי. אין בכך כבוד לא לי ולא להם.
וקטנה לאסף: השאלה הגדולה תמיד, בכל מקום, בין אם זה סמינריון או שיחת רעים או שיחת מוסר או שיחה אישית בין מורה לתלמיד, איננה מה אתה אומר, אלא איך אתה אומר את הדבר, מתוך איזו תחושה נפשית.
אף אחד לא מזלזל בך, אסף, אבל כבוד הוא ענין שמקבלים, ולא שלוקחים בכח.
רעך נחום.