באמנות, כמו באמנות,
אין דבר כזה, שאין דבר כזה.
ובחיים, כמו בחיים,
אם אין דבר כזה, אז יהיה דבר כזה.
ורק באהבה, כמו באהבה,
אין דבר, כזה, אין דבר..
והכל נשכח, והכל עבר,
והכל נמחל, והכל ווּתר,
ואין דבר. אין דבר.
כלנית אבן
-
בת 30. סטודנטית לתואר שני. גרה במרכז הארץ בשכירות.
כותבת את עצמי לדעת מאז שאחזתי בכלי כתיבה לראשונה.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] ובאמת הראשון יותר טוב. למה שינית? [ליצירה]
- [ליצירה] זה כל כך יפה וכל כך נוגע וכל כך - - - עצוב.. [ליצירה]
- [ליצירה] יש פתגם ידוע "חצי אמת גרועה משקר". מעניין מה יותר חמור, אם כך. האמת שהיא פשע או חצי האמת. [ליצירה]
- [ליצירה] ומי שקורא את השורות הריקות יכול גם, לעיתים, לתת להן פרשנויות שונות. אולי כמו למילים, שגם אותן ניתן לפרש בדרכים שונות, אלא שבמילים תמיד תוכל לטעון שכוונתך היתה שונה, תוכל להוכיח הקשר. בשורות ריקות לא תוכל אלא להעיד שכאן היית, ולעיתים, לעיתים אף לא זה. מה גם שמתעוררת השאלה, אם כל הרושם שנותר ממעשיך הוא שורות ריקות, האם שווה להכיר אותך? האם שווה להגיע לנקודה שבה המשמעות של השורות הריקות משמעותית עבורנו? [ליצירה]
- [ליצירה] הדס, שירה היום לא צריכה חרוזים וגם לא משקל. האמת היא שהיום אין כל כך הגדרות לשירה. ועם זאת, זו לא שירה. שמואל, אתה מנסה להביע רעיון שירי בצורה מילולית-מדוברת מדי. עזוב עכשיו את התוכן (שהוא בעיני מגוחך קלות, אני אתייחס אליו עוד מעט) ותתמקד רגע במילים. "אך נשאלת השאלה הנחרצת: האם, לרצח ושפיכות – הדמים, יש כל הצדקה?" שיר הוא לא טקסט חופשי. אתה לא יכול מצד אחד לומר דברים כמו "אך נשאלת השאלה הנחרצת" כמו היה מדובר בנאום חוצב להבות שאתה נושא מעל בימה זו או אחרת בעוד שבשורות אחרות שלך אתה כן מנסה לדבוק בשפה קצת יותר גבוהה כמו "עוד יכוה גופכם הארור בקללת, בין שבעה מדורי – התופת והזוועה;" וזה בלי להביא בחשבון את שאר עיוותי השפה שלך (לא ראוי היה שתגיה את מה שאתה כותב?) כגון "תהיי ברוכה!" (כשברור לכל שבציווי מעין זה הלשון צריכה להיות "היי ברוכה") או: "שידכם – השאטה, עוותה;" (כלא שאטה, ודאי..). וזה רק מהבחינה הלשונית. לעניין התוכן, לא ברור לי על מה ולמה יצא הקצף. ארה"ב, כמו כל תרבות, יש בה מן השלילה ומן החיוב. גם בתרבות הרומית שאתה כל כך נהנה לשלול היה הרבה מן החיוב והרבה מן השלילה, אבל לולא היא לא היינו איפה שאנו היום. גם לולא ארה"ב לא היינו איפה שאנו היום. לא יודעת אם אתה דתי או לא, אז אתה יכול לראות את זה כהשגחה או כגורל עיוור, אבל איך שלא תסתכל על זה, אימפריות קמות ואימפריות נופלות. ממה שהבנתי מהמבקרים האחרים כאן אתה סוגד לאימפריה הסובייטית. ואני חושבת שאתה יכול לומר את זה רק כיוון שאתה לא חלק ממנה. לו היית חי ברוסיה הסובייטית, לו אותך הגלו לסיביר, או לכלא נידח אי שם, לו אותך החליטה הממשלה, או המשטרה החשאית להרוג על לא עוול בכפך, סתם משום החשדנות שאתה אויב העם, מסתמא לא היית מדבר ככה. להעריץ שלטון שמעולם לא היית חלק ממנו, כי מרחוק הוא נראה לך רומנטי, כמוהו לדחות שלטון שמעולם לא היית חלק ממנו , כי מרחוק הוא נראה לך מושחת. [ליצירה]
- [ליצירה] יושבת כבר שעה ומסתכלת על זה. פשוט מקסים!! כל כך מדבר, כל כך אומר הכל, כל כך עושה חשק לקום ולרקוד את ריקוד הנפש. [ליצירה]
- [ליצירה] לי דוקא היה זקן אחר לפני שבע שמונה שנים, היה זקן מאוד נחמד מסתובב בתחנה המרכזית (הישנה, זו שעל חורבותיה הקימו את החדשה). הוא היה חרדי על פי מראהו, אבל מהחרדים הישנים, הידידותיים. כל יום, בדרכי לקו 480 (כשעוד היה אוטובוס של 2 קומות, והייתי ממהרת לתפוס את המקום למעלה מקדימה, או, בלית ברירה, אם כבר נתפס, מקום ליד השולחן למטה, עליו יכולתי להניח ראש ולשקוע בשינה ערבה), הייתי נותנת לו חמישה שקלים, ולפני החגים הייתי נותנת לו חמשה-עשר, או עשרים. הוא כבר הכיר אותי בשמי, והיה עושה לי מי שברך קבוע, כל בוקר. וכשלא הייתי מגיעה יום אחד, הוא היה מברר אם חליתי, או חלילה משהו אחר קרה לי. ואז יומחד, הוא פשוט נעלם. ואחד הנהגים סיפר לי שהוא חלה ואושפז בבית החולים "ביקור חולים". והבטחתי לעצמי שאני אסע לבקר, ושהוא בוודאי ישמח מאוד. וכמובן ששכחתי, ולא נסעתי. ואחרי איזה זמן סיפרו לי שהוא נפטר. ומאז, קשה לי להיקשר נפשית לזקנים של התחנה המרכזית. למרות שיש בה, בזקנה של הזיי געזונט, איזה ניחוח מוכר של חברות ישנה.. [ליצירה]
- [ליצירה] הרעיון מקסים ממש, ומאוד אהבתי את הזרימה של השיר. שני דברים קטנים: 1) מגפיים זה בזכר, והפרח לא יבול. 2) נראה לי, למרות שאני לא סגורה על זה, שפיסוק מדי פעם עשוי להועיל לזרימה של השיר. [ליצירה]
- [ליצירה] יש ימים שהייתי יכולה להישבע שעלי כתבת [ליצירה]
- [ליצירה] אוי, ועכשיו זה קיבל נופך מחריד. מחריד כמו סיפורי סטיבן קינג. בלעע.. ואגב, סתם הערה, אני לא חושבת שאפשר לומר לאדם כל יום כל היום כמה הוא אדם נפלא. אבל כשאדם במצוקה והוא פונה לעזרה, אפילו סתם לחבר או מישהו לא קרוב במיוחד, הוא עשוי פתאום לשמוע הרבה דברים נפלאים על עצמו. חוצמזה, שהשורות שלך איכשהו נותנות עידוד לתופעה הזו שנקראת התאבדות. ואני נוטה מאוד להתנגד, בגלל זה, לשיר שלך באופן כללי. [ליצירה]
תגובות