[ליצירה]
למשיבת נפש
נכון, נכון, נכון, ח"ו שהתורה היא בגדר של ספר פסיכולוגיה אצלי, אבל לדאבוננו מאז חטא אדם הראשון הקניית דברי תורה בנפש איננה מגיעה מיד לאחר קריאה, ולא הכל נהיר לנו, וק"ו שלא הכל מיושם אצלנו מיד. השאיפות גבוהות מאוד והדרך ארוכה מאוד ויש משברים. וודאי שהשאיפות הן ליישם. התורה היא חיינו, אבל שוב, הדרך לא פשוטה.
[ליצירה]
[ליצירה]
למשיבת נפש
וזו בדיוק התפילה שלי לבורא עולם, להגיע ליעוד שלי ולא על דרך עקידה, השיר הזה נכתב קצת מזמן, כשהרגשתי שדווקא כשאני מתחילה להתקרב לקב"ה, וממש לרצות, לרצות בקרבתו, ה' שם לך הר גבוה מלפניך, נותן לך כפית ביד ואומר לך להעביר את ההר למקום אחר...
ואתה שואל למה?
זה תהליכים ב"ה שעברתי אותם, (ויש את כל החיים לעבור)
[ליצירה]
לשחף דרור
שחף דרור את צודקת, באמת אי אפשר לא ללהיאחז בדמיון, אבל לפעמים מרוב שכל כך טוב לנו שם אנחנו הופכים לחיות את הדמיון, מניסיון ממש, אתה בונה לעצמך עולם, ולא רוצה לצאת ממנו, ואז אתה לא יכול להיות מאושר בעולם שאתה הושמת בו, למדתי שעדיף למצוא שמחה בחיים כאן, ולא לברוח לעולם השני.
[ליצירה]
מי אנחנו שנחליט על הראשונים שהם לא הנבחרים שבהם ועוד על ענקים. ונדמה לי שעניין בחירתם של עם ישראל כעם הנבחר הופך אותם מיד לנעלים יותר, לא מהעניין המתנשא אלא מהצד של האמת, זו האמת, עם ישראל נמצא מעל כל העולם, דווקא מכיוון שגאולתו של העולם כולו תלויה בהם, ותיקונו של העולם תלוי בנו, וכל ענייני גר תושב אינני יודעת אם העניין תקף גם לעכשיו " הקם להורגך השכם להורגו" אין עניין כרגע לגר תושב. ונדמה לי שגם את זה הרב אריאל אומר.
[ליצירה]
הדמיון מהווה לנו מפלט מכל אשר נחפוץ, מהחושך אנו (או חלקנו) נאחזים באור ובצבע שהדמיון נותן לנו, אבל טל, כשזה הופך להיאחזות האם זה טוב? הצבעים של הדמיון טובים הם, אבל הם לא אמיתיים, וכשאנו נאחזים בהם זה הופך(אין לי מושג איך להדגיש את המילה הופך...) את העולם שלנו ליותר שחור ויותר אפרורי מאשר הוא ובאמת, בחלום אנחנו אדונים לעצמינו ועוד יותר מזה, לעולם שמסביבנו, זה מה שאנו באמת רוצים? להיות התסריטאים של החיים שלנו? לדעת הכל? לשלוט בהכל? ואם נשקע בדמיון ונאחז בו איך נברח ממנו אח"כ? מי יחזיר לנו את החיים האמיתיים שלנו?
גם אני כזאת, ויודע ה' כמה מאמץ עד שיצאתי מהעולם שחשבתי שהוא באמת שלי- כי הוא היה בשליטתי. אשמח לתגובה.
[ליצירה]
וואו. מקסים, צלקות חיצוניות רואים, אבל פנימיות.. אהבתי ממש את הדימוי לקופסת שימורים, אין שם אויר, ואקום מוחלט, כמו שהצלקות גורמות לנו להרגיש, ואנחנו מתכסים בשמלה של אבק, שמלת השכחה שאינה אמיתית, לובשים בגד אחר. מזוייף. והכל חי בפנים.
תגובות