כשושנה בין החוחים
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
- על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו
- מהפכה
- רצונות ביום שישי
- פני שטח של קיפאון
- זריחה
קשור אלי
- [ליצירה] זה ציור? זה לא תצלום?! אולי תספר קצת פרטים? יפהפה, בכל מקרה. [ליצירה]
- [ליצירה] למי שתהה זה מבוסס על ציור מאוד פשוט ביד, שנסרק ועובד בפוטושופ [ליצירה]
- [ליצירה] יצירה מקורית, נראה כי הציור צוייר כמבטה של השושנה אל החוחים הסוגרים עליה מכל עבר, דבר המעניק ליצירה גוון מיוחד [ליצירה]
- [ליצירה] זה נראה כאילו החוחים הם *בתוך* השושנה, רוקדים בתוכה, מתערבלים איתה (לא סוגרים עליה מבחוץ). מעניין מה המשמעות של זה - הרע בא מבפנים? השושנה לא תמימה כמו שחשבנו? [ליצירה]
- [ליצירה] אפשר לנסח את זה בתור מדרש ולצרף את זה למדרש איכה, או להמציא קובץ חדש ,יקראו לו משהו כמו "מדרש מקיץ נרדמים" או "ברינה יקצורו"... (או יחפורו) הייתי מוסיף רק כמה מימיות זיעה של חיילים, או שאולי הם הצטרפו בג'ריקנים מכפר מיימון? שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] רבי נחמן אמר שעל פי הקטאוויטש (הבדיחות) של המדינה אפשר להכיר אותה באמת... [ליצירה]
- [ליצירה] (עוד עניין צורני לפני הדברים החשובים: בשורה הלפני האחרונה-"איצנו") כתוב טוב , בעדינות, (כמו אחלמה...) הנושא המטופל מורכב מאוד. הרומנטיקה. כל אחד רוצה להיתחתן עם אשת/גבר החלומות. בן-זוג מושלם, כליל היופי והשיר. כל אחד גם יודע שזה לא אפשרי. הכחמה היא לא לההיות שבויים בחלומות, אך בכל זא תלא לוותר עליהם. מישהו חכם פעם אמר לי, שצריך להיתחתן עם אשה אחת, ובאותו זמן להתחתן עם כל הנשים בעולם. בסיפור הדילמה נשארת פתוחה, וזה מה שחשוב נביש [ליצירה]
- [ליצירה] ידידי שלמה שוק, מלמד כי הכתיבה היא נגיעה במימד האינסוף. באנסוף הכל אפשרי כידוע, ולכן מה שנכתב בהשראה הנכונה, עתיד לגרור קריאות שהמשורר לא בהכרח התכוון אליהם. לאחר הקדמה אפולוגטית זו, אני יכול לומר שהקריאות של השיר כ "חוסר נשימה" כפשוטו, לא עושים חסד לשיר ולמשוררת. מה מוסיף השיר לידע שכבר יש לנו על דום-לב והחייאה? השיר לא רומז לזה הוא אומר את זה במפורש! מה כן נרמז? נרמזים כאן הדברים שאנו באמת זקוקים להם לא בשביל החייאה, אלא בשביל לחיות בכלל: ידיים, מגע, עיסוי- לב, מעגל. לפעמים אנו כבדים ומוטלים, נופלים על הרצפה, מתרחקים מכולם. לפעמים אנחנו דווקא זקוקים שיקיפו אותנו במעגל, שיגעו בנו, שיעסו. הנשמה, החייאה... נביש [ליצירה]
- [ליצירה] בן גורין הוא הכינוי העברי להוגה הדעות הנודע מיכה ברדיצ'בסקי. מיכה יוסף בן-גוריון (ברדיצ'בסקי) (1921-1865) , סופר והוגה דעות עברי יליד אוקראינה. קרא לשינוי ערכים בתפישת היהדות, ותבע השתחררות מהדוגמה ששלטה בדת, במסורת ובהיסטוריה הלאומית היהודית. כתב בעברית, ביידיש ובגרמנית. בין יצירותיו הידועות "קלונימוס ונעמי". (ע"פ ויקיפדיה) [ליצירה]
- [ליצירה] המממ... במסווה של סיפור לא רע בכלל ניתנה דריסת-רגל לתיסןת הרסניות כמו לגיטימציה לשיבה עצמאית וחופש תנועה מופרז לפטריות בר! היכן הצנזורה?! [ליצירה]
- [ליצירה] כאילו שזה לא מספיק מטריד שלא כל מקום שניכנס אליו מובטח שנוכל לצאת, אז עכשיו גם אם יצאנו לא בטוח שלא נשארנו בפנים, וגם אם בטוח אנחנו בחוץ אז לא ברור שהיה כדאי? בהחלט מטריד... [ליצירה]
- [ליצירה] כבר מנקודת המוצא של הסופר המלחמה הייתה אבודה לא? מה שנפלא זה שמראש האביר היה תמיד מלא באשליות, ולכן המלחמה אינה אבודה מראש, כי העיקר זה לצאת אליה ולאו דווקא לנצח... בכל מקרה נצלו את הימים האחרונים של הדכאון כי כשנכנס אדר אז כבר חייבים לשמוח.. [ליצירה]
- [ליצירה] שימוש מצויין במבנה, אבל קשה לי להיות שותף להיפוך האופטימי בסוף, מה גם שהוא לו מוסבר דיו. אגב, ברגע הראשון היה נדמה לי שזה תגובה לדבר האחרון שכתבתי (כן כן, נורא אגוצנטרי מצידי...) ממש אתמול, אבל שניהם פורסמו באותו זמן. בכל מקרא הדמיון די מפתיע (חוץ מהאופטימיות) מוחות גדולים וכל זה... יום טוב ו"מלכות שבהוד" שמח נביש [ליצירה]
- [ליצירה] ראשית כל ברכות לרגל פרישת הכנפיים. כולנו צריכים להחליף זהות מפעם לפעם כדי לעוף לגבהים חדשים. שנית- הארה כללית: אני קורא את השיר. אני קורא אותו שוב. פעם שלישית. ונעצר. כמה טוב שיש כאן באתר שירים שעוצרים אותי וגורמים לי ליקרוא אותם 3 פעמים. בשביל דברים כאלה שווה להיות חלק מהיצירה הזאת שנקראת 'צורה'. ולשיר עצמו: יש כאן דימוי אחד שולט, של הנפש כים. שירים רבים משתמשים בדימויים כאלו, אך הרבה פעמים בצורה פשטנית. כאן הים הוא דווקא מורכב. שני כוחות- גאות ושפל, שני מצבי נפש הפוכים. שני המצבים הקיצוניים מובילים את הדמות בשיר אל כאב. מכאן כבר אני לא לחלוטין משוכנע: נראה ששני הכוחות הם בעצם שני תיאורים הפוכים לאותו דבר. הליכה עד הקצה. עד קצה הכאב והתפיסה לגאות, עד סוף התהום והספיגה בשפל. מעצמך לתוכך, שניהם בו זמנית. גבול הכאב והספיגה- שניהם שווים, והפוכים מיצוי עצמי ללא גבולות אך ללא וויתור עצמי. התוצאה הבלתי נמנעת היא תמיד התנפצות. עוד ביטוי לכפילות הזאת, של מיצוי עצמי מבפנים ומבחוץ- היא נקודת המבט המורכבתה של הדמות . האם הים בתוכה, מחוצה לה היא עצמה? אני לא בטוח שהשניות הזאת מכוונת, אבל היא מוצלחת ותורמת לשיר בכל מקרה. ההתנפצות, הצעקה, הסחרור. ההליכה עד לקצה היא תמיד אלימה, תמיד הורסת. אפילו בתוך גבולות העצמי "אָת גאות ושפל גם יחד, משתוקקת לחוות את עצמך לדעת." שורה מצויינת שממצה את הרצון בחלק הראשון של השיר. אך החלק השני מבהיר לנו נקודת מבט יותר מפוכחת. לא הכרחי לקרוע את עצמנו לגזרים, להתנפץ. החוף (אולי האחר?) הוא לא רק מה שמתנפצים עליו. זקוקים לו כמו עוגן. שפיות, אהבה, איטיות, אור הרמוניה. סך הכל שיר מעולה מכול הבחינות. במיוחד השימוש באותו דימוי סוער של הים בחלק הראשון, בצורה מרגיעה בחלק השני, בעזרת החוף והעוגן. הדבר היחיד שהפריע לי הוא המוטיב של האור, שאמנם מתאים הכללי של השיר, אבל זה מבבל בל כשיש דימוי אחד שולט, ואז עוד דימוי מופיע רק לכמה שורות (ודוקא החשובות ביותר). אבל שוב, סך הכל שיר נפלא בברכת "לגימות איטיות" ומרוות, ו"הרגלת נפשנו בטוב" ובלי שום ירקות מיוחדים, נביש [ליצירה]
תגובות