יש קטע שממש אהבתי בסרט "להתחיל מחדש" שבו צ'אק נולנד יוצר אש, ושמח על היצירה. בהרגשה כמעט אלוהית הוא צועק "אני בראתי את האש"!
הסיום עם כפל המשמעות מוצא חן בעיני!
[ליצירה]
יש קטע שממש אהבתי בסרט "להתחיל מחדש" שבו צ'אק נולנד יוצר אש, ושמח על היצירה. בהרגשה כמעט אלוהית הוא צועק "אני בראתי את האש"!
הסיום עם כפל המשמעות מוצא חן בעיני!
[ליצירה]
[ליצירה]
יש מקרים, גם באומנות, שהשאלה מה זו תורה רלוונטית מאוד. אני בהחלט דורש דיוק מאמנות שמתכתבת עם טקסטים אחרים.. אבל כאן אני עוצר.
[ליצירה]
זה התחיל בצורה משעשעת ונחמדה (למי שאוהב ציניות), ובהמשך נמאס לגמרי והפך להיות מלא יתר על המידה בפרטים. הרגשה שהכותב חוסר על עצמו ומיגע את הקורא לחינם עד שהחיוך מתחיל להימחות מהפנים. עשה עלי רושם של ילדותיות וטיפלות.
[ליצירה]
נכנס לגרון. אני אוהב את הדרך שאתה כותב על רגשות למרות שיש בזה הסוואה. אתה בוחר לתאר את הרגשות ולהמחיש אבל אף פעם זה לא מנקודת חולשה שלך, להיפך, חוזק. תמיד מביט על עצמך מהצד.
[ליצירה]
הרעיון ברור ויפה. אבל-- (אני חייב) הייתי מחלק לבתים (לפחות 3) - זה יקל מאוד. נראה לי שכדי להוסיף אחרי ה'כאילו' את המילה 'הן' .
ובקשר לכותרת: אני באתי עם צפיה לשיר שיבטא 'שתיקה רועמת'> שישמעו שתיקה והיא תזעק.
מה ששמעתי זה אולי הרהור דיבורי. חסרה השתיקה.
אז, לדעתי, או שתחליפי כותרת או שתעבדי על השיר.
בין כך ובין כך אהבתי.
[ליצירה]
סתם. לא יודע. מגעגע, גע גע.
בית הקברות בסגולה - נשמע כמו הסתגלות למוות.
בעצם לא נראה לי שיש משמעות מעבר לתמונה הצבעונית, אחוזת הבלבלות.
לא עומד בפני עצמו.
[ליצירה]
מומלץ
הדבר הנפוץ ביתר בשירה היום זו התרשלות.
כאן יש את אותו טון מתרשל, אבל למרות זאת כאן אין רישול... (גם להתרשל צריך לדעת ואת עושה את זה מצויין) כשאני אומר התרשלות אני מתכוון מן הרהור כזה לא מסודר כמו חלום... ואין את הרכוז של כל שורה בפניי עצמה בסדר הגיוני-רצוף.
הכי אהבתי את ה ( ) איך שהפכת את המשמעות של: אוכל ת'לב.
זה מתחיל שמח ועליז, ועובר לכבדות מסויימת
כאילו מצב הרוח עבר מנרגש-צהל לפילוסופי--כבד--ראש וכשהשורות הראשונות חוזרות על עצמן זה משאיר מועקה מסויימת. מה עוד שהן עצמן התחילו קיציות וקלילות.
תגובות