בת מלך אני, לא גנבת
את רגעי האושר שלי
אקבל מידך בהיתר
בפנים שוחקות.
את שלך אשיב לך,
אוהבת.
מי יתן ותהא מנחתי לרצון.
כנפי שחר
-
"אֶשָּׂא כַנְפֵי-שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם: גַּם-שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ" (תהלים קל"ט)
ילידת 83
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] ... אנחנו כל כך צריכים משיח! [ליצירה]
- [ליצירה] זה מעניין לראות איך כל כך הרבה אנשים לקחו את השיר הזה למקום מאוד שונה ממה שהתכוונתי! אבל זה כנראה יופיו של שיר... בכל אופן, מה שאני התכוונתי היה לתאר תחושה של חיפוש חום אמיתי ועומק רגשי אצל אדם שהוא מאוד מתוק אבל גם מאוד ילדותי וחסר עומק. את התוצאה דימיתי לקפיצת ראש לבריכה רדודה. (אולי דימוי מעט חזק ודרמטי מידי, יהיו שיגידו). ממש לרגע לא חשבתי לכיוון של ילד פגוע-מוחין אחרי תאונה בבריכה! אבל עדיין, זה שיר, וכל אחד יכול לפרשו כטוב בעיניו! [ליצירה]
- [ליצירה] הממ, כן. הכחול המרתך הוא לא ממש של בדידות ותעופה, לא בשיר שלי על כל פנים. אולי בשיר ש*אתה* כתבת לך כשקראת את זה. צריך להכיר אותה כדי להבין, איך קור חיצוני יכול לעטוף חום פנימי. אש כחולה היא באמת הרבה יותר חמה מאש אדומה. רק פחות מפנקת... [ליצירה]
- [ליצירה] ... אלא במה שיש בו אוקי, אז יש כאן שפה יפה. "עינוגי מילים" ככותרת ההמלצה. באמת מרשים. אבל... האם יש משהו מעבר לזה? כש"זהירות שביר" כתב שין עלילה, נראה לי שהוא התכוון שאין חוויה. כי זה באמת מה שחסר כאן. אז בסדר - שם (בין העצים?? מה, בהשראת שיש השירים או משהו?) ידעת אישה. כן הבנו- שם ידעת מסתרי אישה. בסדר, בסדר, וגם רזיה, לא צריך לחזור מליון פעם אנחנו לא חרשים. נו-ו? התיאור של מה שהתחולל בסביבתכם באותה שעה כאילו אמור לאפיין מיטונימית את החוויה, אך בפועל הוא אינו מוסר הרבה. זה נראה כאילו כל הטבע מתגייס לסוכך על הדובר וה"אישה" ולהנעים להם את השהות ולתת להם תחושה של בטחון , והבית שאחרי זה מוסר רגש של התרוממות רוח ושמחה. אבל זה תיאור מאוד רדוד ולא מספק בהתחשב בחוויה שאתה מבקש למסור. פרט לכך, לא נראה לי שיש כאן חויה זוגית, חויה של אהבה, של שניים החולקים באושר משותף. לא - מדובר בחוויה של הדובר שמתענג על ה"אישה" כפי שהוא מתענג על הטבע שסביבה. כפי שהוא עשוי היה להתענג על איזה פרי טעים מאחד העצים שסביבו. וגם זה מטריד משהו. נראה לי שניסית לחקות סגנון ישן יותר של שירה, הן מבחינת השפה והן מבחינת התוכן ודרך מסירתו. לי, בכל אופן, התוצאה מצטיירת כבלתי-משכנעת, רדודה, וגם שובניסטית-משהו, כלקוחה ממוסכמות העולם-של-פעם, בו האישה נבראה כדי לענג את הגבר. מה שכן אפשר להגיד שיש כאן - זו עברית יפה, שגם היא נשמעת בלתי אותנטית, צר לי [ליצירה]
- [ליצירה] וואו. ממש חזק. כתוב נהדר. (גם לי אין מילים להכביר בהן) [ליצירה]
- [ליצירה] טל - סיפור יפיפה פיוטי וכובש! (לפעמים התיאורים קצת מתארכים ומסרבלים מדי לטעמי, אבל הסה"כ מקסים) אהבתי מאוד את הצורה הכל כך מדוייקת שבה את מתארת תהליכים בנפש - ברגישות ובתובנה. אניהה לעצמי אם זה חייב להיות כך - האובדן של המגע עם הנקודה הפנימית, עם המעיין הפנימי, עם ה"כנפיים". האם יצירה לדעתך חייבת לבוא מתוך תהום, האם זו תמיד חייבת להיות זעקה נואשת? זה נכון שכאב נותן כוחות של "בעירה" פנימית. אך האם אושר חייב להוביל לדעיכה? - ואולי הוא יכול לתת כנפיים מסוג אחר? אולי יש יופי אחר, אנרגיות שנובעות ממקום אחר, שמגיעים אליו דווקא כשהנפש פנויה מהתנפצויות מרסקות? הכמיהה הרי לעולם תהיה שם - עד אנסוף. עד הגאולה האמיתית והשלימה. כי הגעגוע שלנו שאוב מעולם פנימי יותר, מן הנשמה הטהורה שלנו שנחצבה מכסא הכבוד, שהיתה אחת עם האור האלוקי עצמו - וזה כזה אור שהעולם הלא-גאול לעולם לא יוכל להכיל. ואני מאמינה שהגעגוע לשם טבוע בנו, איפהשהוא בלא-מודע. ואם מתחברים לשם - אני מאמינה שגם הכמיהה והאש הפנימית יבואו ממקום יותר עמוק, יותר מזוכך, יותר אמיתי. [ליצירה]
- [ליצירה] זה דווקא יפה! אהבתי את האוירה. [ליצירה]
- [ליצירה] שחמות=שלמות, כמובן. [ליצירה]
- [ליצירה] עוד משהו: כשחושבים על זה, ניתן לדמות את העניין לפיזיולוגיה האנושית: יש בסה"כ כללים מאוד ברורים שמגבילים את ה"יצירתיות" של הפיזיולוגיה שלנו, וישנו מאגר סופי של גנים, אך למרות זאת כל אדם יחודי בDNA שלו וייחודי במאפייניו הגופניים; כך גם לגבי "מאגר הגנים" של האומנות האנושית. כך בעיני. גם אם הרעיון יהיה מאוד דומה, זה לעולם לא יהיה אותו דבר. בהכרח תביא לשם את הייחוד שלך כאדם שונה ונבדל. הרוח האנושית היא באמת אינסופית, וכך גם האומנות שהיא ביטויה. [ליצירה]
- [ליצירה] for g-d's sake, what is the keta?!?! [ליצירה]
