שיר מעורר חזרה. רק לאחר מספר קריאות השיר מובן במלואו.
נראה לי קצת מאולץ לחפש בכל דבר 'התנתקות' ואת אלוהים וכל זה (ואולי כן לזה התכוון המשורר בשירו). תנסו לקרוא בלי לכפוף את השקפת עולמכם. בלי לאנוס את הכתוב. פשוט לקרוא. לקרוא פשוט.
[ליצירה]
שיר מעורר חזרה. רק לאחר מספר קריאות השיר מובן במלואו.
נראה לי קצת מאולץ לחפש בכל דבר 'התנתקות' ואת אלוהים וכל זה (ואולי כן לזה התכוון המשורר בשירו). תנסו לקרוא בלי לכפוף את השקפת עולמכם. בלי לאנוס את הכתוב. פשוט לקרוא. לקרוא פשוט.
[ליצירה]
השורה הראשונה הבהבה לי בראש, ולקח לי כמה זמן להמשיך לקרוא.
חזק.
[ליצירה]
[ליצירה]
צריך להגיד: את כותבת מליגה אחרת ממש. כל מלה בשיר הזה מדיפה את ריחה המיוחד - אני מריח פה את ריח הרימונים והתפוזים ממש חזק, וגם את ריח העזים, ומרוב שהדימיון משתלט אני שומע את תל אביב הסואנת והשורקת (כבר בית הראשון, שעודה חוף וחול ושקמים).
השיר הזה מטלטל.
במיוחד "אני תועה בירושלים אתה בדרכים אל אלוהיך".
אוהד מאוד.
[ליצירה]
אח, איזה שיר נהדר...
ליצוק אותו לקדרה, כמו מרק חם וטוב ולגמוע לאט לאט.
אפשר גם להתכרבל עם השיר הזה בקור הסתווי.
אה.. פשוט כיף.
רק יש לי כמה השגות על הניקוד.
סתם...
[ליצירה]
לגבי התמונה אין לי מה להגיד.
לגבי הטקסט - הכותבת מעמידה כאן דיכוטומיה חדה - או שהמאבק הוא אישי, כלומר אגואיסטי, או שהוא לטובת עם ישראל.
ועל כך תגובתי:
השניים מצטרפים לדעתי. אחת הטענות של מתנגדי העקירה היא שהעקירה תגרום להרבה שפיכות דמים [גם שמאלנים] חס וחלילה. טענה אחרת מדברת על האופן הכל-כך מושחת שבו נחקק החוק הזה. דאגה לשלום הדמוקרטיה ולשלום חיי האזרחים היא בהחלט "דאגה לעם ישראל כולו".
עם זאת, לא הרי מאבקם של יהודים טובים שגרים מחוץ לגוש קטיף (כמוני למשל) למאבקם של תושבים. אין ספק שמי שעוקרים ממנו את ביתו ונחלתו (ע"ע נבות) יקים קול זעקה גם על מצוקתו האישית. ומה מגונה בזה? זכויות פרט כמו ":כבוד האדם וחירותו", "חופש הקניין", "חופש העיסוק", "חופש התנועה" - האם אלה דברים קלים בעיני מישהו?!
עוד משהו - כתבה הכותבת: "האדמות,השטח,חוף הים- זהו הדבר המרכזי והחשוב לנאבקים" - אפילו אם לדעתה כל מה שמטריד את הנאבקים זה הם עצמם, כלום לא יכלה לפחות להיות הוגנת ולכתוב 'מפעל חיים שיורד לטמיון' ולא להתנסח כפי שהתנסחה, משל היו סתם סוחרי נדל"ן שמנים??
ואני לא יכול שלא להוסיף אסוציאציה: האנליזה הדיכוטומית שעושה הכותבת למאבקם של מתנגדי העקירה מזכירה לי את הטיעונים הנדושים והמרגיזים שנאמרים כלפי נשים שפועלות לשוויונן ('פמיניסטיות' למי שהביטוי לא מקפיץ אותו). מה אומרים להן? שכל מה שמטריד אותן זה הן עצמן. אז אומרים. אין אשה שדואגת לזכויותיה ולא מאמינה שזה עושה גם חברה יותר טובה. ואם יש נגיעות אישיות - מכירים מישהו שאין לו?
[ליצירה]
הדת שלך עברה התפתחות מרשימה באשר לזכויות של נשים. יש הרבה מה לכתוב על זה.
את האצבע המרשיעה כדאי להפנות אל הסוציולוגיה של הממסד הדייני, שלא רגיש מספיק (מלים עדינות לפני יום כיפור).
[וחוץ מזה, לפעמים יש מאבקים עקרוניים חשובים ביותר, שמרוב כוונות טובות מתעקשים להיות צודקים ולא חכמים, כלומר: אפשר היה לשחרר את האשה מזמן מכבלי הרשע בתחבולות מסוימות, אבל רוצים ללכת "בדרך המלך" כדי לשנות את האווירה בבתי הדין מן היסוד. אבל בשורה התחתונה: באמת שאי אפשר לשים את עצמי במקום אף טוענת רבנית שתהיה.]
[ליצירה]
ברוך ה', הקטַנּוּ את האותיו ואני מזמין את כל מי שנרתע מזה קודם, שיבוא ויקרא.
ממש יצירה יפה.
עושה אסוציאציה של מוטיב הנעליים ב"פורסט גאמפ".
Mama always says' that life is like a piece of chocolate; you never know what you get.
האמת, לא קשור, סתם נסחפתי.
ולזר:
העובדה ש"הלך ידידך הבין" רק מחזקת את דעתי שאין להודעה הזו מקום בראשי. כי אני (שגם מת להיות ידיד שלך) לא הבנתי. אגב, יש לי יסוד סביר להניח שהלך ידידך לא הבין.
תגובות