שיר מעורר חזרה. רק לאחר מספר קריאות השיר מובן במלואו.
נראה לי קצת מאולץ לחפש בכל דבר 'התנתקות' ואת אלוהים וכל זה (ואולי כן לזה התכוון המשורר בשירו). תנסו לקרוא בלי לכפוף את השקפת עולמכם. בלי לאנוס את הכתוב. פשוט לקרוא. לקרוא פשוט.
[ליצירה]
שיר מעורר חזרה. רק לאחר מספר קריאות השיר מובן במלואו.
נראה לי קצת מאולץ לחפש בכל דבר 'התנתקות' ואת אלוהים וכל זה (ואולי כן לזה התכוון המשורר בשירו). תנסו לקרוא בלי לכפוף את השקפת עולמכם. בלי לאנוס את הכתוב. פשוט לקרוא. לקרוא פשוט.
[ליצירה]
השורה הראשונה הבהבה לי בראש, ולקח לי כמה זמן להמשיך לקרוא.
חזק.
[ליצירה]
[ליצירה]
לקצת אחרת,
אני באמת לא מבין את טענתך. אני אח לכל יהודי, ללא תלות בפשעים שעשה. אבל כמו שאנס הוא אנס ורוצח הוא רוצח, כך קלגס הוא קלגס. זה לא שייך לעניין האחווה, שלא נגרעה מבחינתי.
אני מקווה ששמת לב שלא התיייחסתי לכל לובשי המדים באשר הם.
ואין פה עניין של 'הליכה בדרכים שונות'. 'דרכים שונות' זה כולל אלימות לשמה - הטחת קת של רובה בראש אדם, בעיטות עזות לירכיים? סיפורים כאלה יש בלי סוף, אם מח"ש והתקשורת לא היו מטייחים אותם בוודאי היינו יודעים יותר.
[ליצירה]
תמה עליך זר בתוכם.
אין כאן לא אופטימיות ולא פסימיות. זה תיאור מצב של הרמוניה שנוצרת בתוך העולם ההלכתי של בית הכנסת. מי שרוצה להישאר בחוץ - שיישאר.
[ליצירה]
במענה לתוהות
בראשי ובאישי:
אני בן לגמרי. XY. זכר.
מדי פעם אני כותב כאילו מתוך ראש נשי.
לפי תגובות שאני מקבל, אני יודע מה שאני עושה.
ובכל זאת,
נראה לי שיצירה נשית אמיתית יכולה להיכתב רק ע"י אשה אמיתית.
אני רק יודע להקשיב.
[ליצירה]
אח, איזה שיר נהדר...
ליצוק אותו לקדרה, כמו מרק חם וטוב ולגמוע לאט לאט.
אפשר גם להתכרבל עם השיר הזה בקור הסתווי.
אה.. פשוט כיף.
רק יש לי כמה השגות על הניקוד.
סתם...
[ליצירה]
מסובך, מבלבל, מאתגר.
קשה לי עם הניגוד שבין המלים הגבוהות שבשני הבתים הראשונים לעומת הלשון הסלנגית שבבית האחרון (לא, לא פספסתי את הכפלשון).
ובכלל קשה לי עם החלפת המלה "שפחה" ב"אמה" (וכפי שציינתי, אני מודע לדו משמעות), כאשר בתנ"ך שתי אלו כל כך שונות זו מרעותה - הראשונה קניין עולם (כנענית) חסרת אישיות, והשנייה ילדה משרתת, שעם היבגרה משודרגת לאשה או משתחררת. ממש טיפוסים שונים.
ומשתי הסיבות הללו השיר ממש נקרע בעיניי לשניים - בין שני הבתים הראשונים לבית החותם.
[ליצירה]
מכיר את התחושה.
מתוארת יפה.
חייב לומר פה שאני לא מסכים עם תום. "חווית החורבן והגאולה" שהיא מתארת לא יכולה להחליף את האבל על בית המקדש.
זאת אומרת - ברור שברבדים מיסטיים,מופשטים, השורש של כל הטראגי בעולם הוא אחד, אבל ברובד אקזיסטנציאלי (=קיומי) אני לא מקשר בין הצער שלי, נגיד, על חבר שמת, או בחורה שזרקה אותי, או אבדן של כסף, לאבל על חורבן בית המקדש, שלא ראיתי בחיים, ושהתיאורים של דם הקרבנות שהגיע לגובה הברכיים בעזרה בערב פסח לא ממש עושים לי את זה.
זה קצת "איזי לייף" להגיד לעצמי: וואללה, לא מדבר אליי בית המקדש? לא נורא, ניזכר בכל ההתבאסויות שהיו לי בחיים, וזה בעצם אותו דבר.
יש משהו כן ואמיתי לשים את הדברים דוגרי על השולחן ולומר "עזובותי בית המקדש".
ומאידך, יפה בעיניי החלטתה של הכותבת לא להשלים עם המצב שאצלה "הכול אטום", ולבכות.
[ליצירה]
מנטליות של עזרת נשים - איכסה!!!
באמת שיכול להיות אחרת.
ומעשה בבית כנסת מסוים שאני מכיר, שמורי ורבי (מסוים) שימש שם כרב, והתיר (ואף עודד) לנשים שתבואנה ותקראנה בתורה (פסדר פסדר, לעצמן, מאחורי מחיצה, נודניקים!) ותשמחנה, כחלק אינטגרלי מעם ישראל. ולדאבון הלב, כך סיפר לי מורי ורבי, לא נמצאה אשה שהייתה מספיק "גבר" כדי להרים את הכפפה שהוא זרק.
שביזות שביזות שביזות.
חג שמח.
תגובות